תוכן 2.0 – אבולוציה של תאטרון?

(פורסם לראשונה ב28 לאוקטובר 2007)

עולם התוכן הישראלי, גופי השידור וחברות ההפקה, כמרקחה. כולם יודעים שהעתיד עובר דרך לינק, אבל לא ממש יודעים איזה. גופי השידור מרימים אתרי תוכן מושקעים, חברות הפקה פותחות חטיבות אינטרנט, אבל ההתייחסות לתוכן עצמו היא לא ברורה ובדרך כלל מתחלקת בין שתי אופציות: 1 עריכות ותרגומים של תוכן טלוויזוני קיים ו2. תכנים מקוריים שהם למעשה הפקות טלוויזיה בלי כסף. המשותף לשניהם זה אורך המקטעים. קצר.

עתיד התוכן נמצא באינטרנט מכיוון שעתיד הטלוויזיה נמצא באינטרנט, אבל המושג תוכן אינטרטי עדיין לא מפוענח כי השפה התרבותית שממנה מרכיבים אותו עדיין בהיווצרות.

 

מה שכן, המקומות בהם נוצר תוכן אינטרנטי אמיתי (והכוונה היא לתוכן שנוצר באינטרנט, לאינטרנט, ולא היה מגיע לקהלים גדולים אם לא האינטרנט) מעידים על כך שהיצירה הוירטואלית הפופלרית חולקת הרבה יותר עם התאטרון מאשר עם הטלוויזיה, או הקולנוע.

 

ההבדל המשמעותי ביותר בין תאטרון לקולנוע או טלויזיה (ואני חוטא בהכללה גסה) היא שבתאטרון הסיפור שמייצר רגש או תובנה מסתמך בעיקר על דיאלוגים ואילו בקולנוע/טלוויזיה הסיפור מסתמך על ויזואלים. (דמיינו שחקן כאסיר בתא כלא על הבמה שצועק את גרונו "חחחווופפפששש" ואת התרגום הקלונועי שלו, מצלמה נעה מפניו הכבויות אל החלון והחוצה אל המרחבים). בהתאמה, הבדל נוסף משמעותי נמצא בכמות הלוקיישנים.הצגה מתרחשת על פי רוב בכמות קטנה של לוקיישנים. סרט או סדרה, על פי רוב, בלוקיישנים רבים.

 

ההצלחות הויראליות הרב פעמיות (בניגוד לסרטון חד פעמי שמתרוצץ על FWD ברחבי המיילים) הן כאלו שהסתמכו על דיאלוגים ולא על יכולות ויזואליות. התופעות הפופלריות ביותר בyou tube היו lonely girl ו,ask a ninja שניהן בנויות על לוקיישן אחד, גימיק ויזואלי, ותוכן הדיבורי שמשתנה מפרק לפרק. הצצה לעמוד הסרטונים הפופולריים ביותר באתר, מגלה שבארבעת הסרטונים הראשוניים, עם 138 מיליון צפיות משותפות, המצלמה לא זזה מתחילת הסרטון ועד סופו. Mr. Deity, סיטקום על אלוהים שזכה למימון של חברת סוני גם הוא יצירת אולפן נטולת סיפור ויזואלי. הדבר נכון גם בארץ בתוכנית כמו "טופי והגורילה" או "מה כבר צהריים" – לוקיישן אחד, אולפן. הכוח, הדרמה, הקומדיה נמצאת בדיאלוגים.

 

ולא שאין באינטרנט תוכן מקורי שחורג ממגבלות האולפן אבל הן בדרך כלל תוצאה של עריכה של חומרים קיימים או אנימציה.

 

המהלך הוא טבעי בעיני. האינטרנט מספק במה מפתה ליצירתיות אבל כסף גדול (ליצירה מקורית ) עדיין אין בו. אז הפתרון הוא יצירה במעט כסף, מעט כסף מתרגם לערכי הפקה נמוכים, ערכי הפקה נמוכים מתרגמים על פי רוב לוקיישן אחד, דרמה בחלל קטן היא עניין שלתאטרון יש הרבה יותר נסיון בהתמודדות מולו.

 

אם כן, למה התכנים המקוריים באינטרנט לא מרגישים כמו תאטרון? בגלל הקלוז אפ. הקלוז אפ מזמין משחק קטן, הגשה אינטימית, ההיפך מתאטרון. והשילוב בין השניים מייצר את הדוגמאות המובהקות ביותר לתוכן אינטרנטי מובהק.

 

אני מקווה ומאמין שעד שהטכנולוגיה תסגור את הפער של הטלווזייה עם האינטרנט מבחינת אופן השידור, תיווצר שפה ייחודית למדיום ולא נקבל עוד ערוץ טלוויזיה, כי אם אבולוציה של האופן בו אנחנו מספרים סיפור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.