לקרוא את העתיד בגרף

The Gartner Hype Cycle הוא גרף שמתאר את מחזור החיים של טכנולוגיה חדשה (למשל הדפסה בתלת מימד או טלוויזיה באינטרנט).  אותו מחזור חיים מחולק לחמש נקודות שלא נובעות מרמת הפיתוח הטכנולוגי אלא מרמת האימוץ של אותה טכנולוגיה על ידי החברה/כלכלה/תקשורת.  על פי המודל של חברת הייעוץ Gartner, טכנולוגיה חדשה מתחילה בצמיחה שנובעת מהציפיות ממנה. הציפיות נוטות לצאת מפרופורציה ולכן בשלב השני הטכנולוגיה תאכזב. לאחר שהיא תגיע לשפל היא תתחיל צמיחה מחודשת ומפוכחת יותר. אם היא תוכיח את הישימות שלה בשלב הזה, היא תוכל לגדול במתינות ולמצוא נתח שוק.

כוחה של ההשקפה שנובעת מהגרף הוא לא ברמת דיוק החיזוי, אלא בכך שהיא נותנת את הבכורה למרכיב הפסיכולוגי והסוציאלי . "הייפ" הוא מושג שמדבר על ציפיות מוגזמות, על תוצר אנושי לא מדעי בעליל אבל כזה שיש לו תפקיד מכריע בהנעת הקידמה. במילים אחרות, הכל זה אנשים. מכיוון שזו השקפה טכנולוגית היא מאד רלוונטית לקרוס מדיה אבל אני מוצא שזו גם השקפה שישימה לפלטפורמות נאראטיביות כמו סדרות אינטרנט ומשחקי מציאות חלופיים.

המטרה של גרף ההייפ הוא לאפשר לאנשים שמשקיעים או מעורבים בטכנולוגיות לקבל החלטות מושכלות יותר. אחת לשנה החברה מוציאה גרף ודו"ח שממקם את הטכנולוגיות של התקופה במקומות הרלוונטים על הגרף (בהמשך). ההתנהגות שהגרף מזמן בהקשר הזה היא התבוננות מפוכחת: דהיינו, לא צריך לרוץ  להשקיע בכל טכנולוגיה שיש  עליה "הייפ" ומצד שני לא למהר להספיד טכנולוגיות שהתפיסה עליהן היא שהן גמרו את הסוס.

השיח בתחום הקרוס מדיה מונע במידה רבה משיחה על טכנולוגיות והתייחסות לגרף יכולה לאפשר נקודת מבט רחבה יותר בתחום שצריך נואשות פרספקטיבה. אני לא חושב שכל תובנה שעולה מגרף היא בהכרח נכונה וצריך לחיות על פיה אבל אני כן מוצא שאופן החשיבה שנובע מהגרף מסביר את העולם שבו אנו חיים. למשל, טלוויזיה באינטרנט בהיבט הכי רחב שלה (לא connected tv). הדיבור עליה וההשקעות בה החלו לפני חמש שנים (לא יכולת לברוח מהבאזז בכנסים מקצועיים) אבל רק בשנתיים/שלוש האחרונות אנחנו רואים פריחה אמיתית ואימוץ אמיתי של העולם הזה  אצל המשדרים והצופים. בין לבין, הרבה קברניטי טלוויזיה חשו שהאיום הוסר כי התחושה הייתה שהדיבורים נגמרו בלא כלום.

ניתן לראות את התהליך הזה לפי השלבים בגרף (מצוטט מויקיפדיה) הם:

TECHNOLOGY TRIGGER – – "טכנולוגיה פורצת דרך". תצוגה ציבורית, מוצר פורץ דרך או אירוע אחר שיוצר עניין נרחב של העיתונות ו/או של התעשייה.

PEAK OF INFLATED EXCPECTATIONS – – "פסגה של ציפיות מנופחות". תקופה של התלהבות מוגזמת ולא מציאותית המעוררת ע"י מנהיגי טכנולוגיה. ישנן מס' הצלחות אבל יותר כשלים בזמן שהטכנולוגיה נדחפת לגבולות שלה. הגופים היחידים העושים כסף בשלב הזה הם מארגני ועידות ומוציאים לאור (מגזיני תעשייה וכו') ולא החברה עצמה…

TROUGH OF DISILLUSIONMENT – – "אבוס של התפכחות". זוהי הנקודה בה הטכנולוגיה יוצאת מהאופנה והעיתונות נוטשת את הנושא, מכיוון שהטכנולוגיה לא חייה עד להגשמת הציפיות המנופחות ממנה.

SLOPE OF ENLIGHTENMENT – – "שיפוע של הארה"- למרות שהעיתונות כבר אינה מכסה את הנושא, מספר עסקים עדיין ממשיכים ב"שיפוע ההארה" ומנסים למצוא יתרונות ואפליקאציות מעשיות של הטכנולוגיה דרך ניסויים ממוקדים. מתודולוגיות וכלים הופכים לזמינים ומקלים על תהליך הפיתוח.

PLATEAU OF PRODUCTIVITY – "מישור של פרודוקטיביות"- יתרונות אמיתיים של הטכנולוגיה מודגמים ומוכחים. כלים ומתודולוגיות נעשים יציבים, והדורות הבאים של הטכנולוגיה מופיעים. הגובה הסופי של המישור תלוי בשאלה, האם הטכנולוגיה ישימה באופן רחב או שהיא מתאימה רק לשוק צר (נישה).

להלן גרף הטכנולוגיות מיולי מ2011: 

במאמר הזה אני לא מתיימר לנתח את התובנות שעולות מהגרף, אלא בעיקר להציג את הקונספט (למי שמעוניין להעמיק עוד  בנושא, האינטרנט מלא בניתוחים של הגרף). אני רוצה להציע שצורת הגרף יכולה לתאר דברים שאינם בבסיסם טכנולוגיה אלא דרכים לספר סיפור כמו למשל ARG או סדרות אינטנרט. בשני המקרים התחלנו מהייפ. כתבו על זה הרבה יותר מאשר עשו את זה. לאחר מכן הגיעה תנופת עשייה. כך למשל שנה שעברה היו לפחות עשרים סדרות אינטרנט שנעשו על ידי מפרסמים ולפני ארבע שנים היה יוצא ARG חדש בעולם בכל שבוע.  אחרי ההייפ הגיעה הנפילה.  קצב ההפקות של סדרות האינטרנט התמתן וקצב העשייה של הARG כמעט פסק. אני חושב שהARG לא צלח את הslope of enlightment ויישאר כמוצר נישתי מכיוון שאין לו הצדקה כלכלית בצורתו הטהורה. סדרות אינטרנט לעומתו נמצאות בעלייה מתמדת ויציבה והופכות להיות יצירות לגיטימיות ומסחריות שמגדילות את הנתח שלהן בעולם המדיה. אבל אנחנו בשלב שבו הנתח הגדל הוא פרופורציונלי, אמיתי ולא כזה שמונע מהייפ.

כך תממן תוכן דיגיטלי

כמות התכנים שמיוצרת למדיות החדשות מכפילה ומשלשת את עצמה מדי שנה. הפוטנציאל שכולם דיברו בו מתממש ולא רק בהיבט אמנותי אלא גם בהיבטים מסחריים. תכנים כמו סדרות אינטרנט למפרסמים ופרוייקטים של קרוס מדיה לגופי טלוויזיה, הפכו מחידוש לתו תקן תוך כמה שנים בלבד. ועדיין המדיה החדשה רק התחילה לממש את הפוטנציאל שלה.

כמו בכל מדיה, גם ברשת יש יותר רצון ליצור מאשר תקציבים שפנויים לממן את הרעב היצירתי. אבל בקצב גידול שאי אפשר לטעות בו צצות כל הזמן הזדמנויות ליזמי תוכן למצוא מימון ליצירת תכני ניו-מדיה. לפניכם כמה מהעת האחרונה:

קופרו – השנה בפעם הרביעית, קופרו קוראת ליוצרים להגיש פרויקטים תיעודיים למסלול הייעודי למדיה החדשה. הפרויקטים יוצגו פומבית בפני פאנל של משקיעים מחו"ל. הפאנל יכלול קרנות בין לאומיות למדיה חדשה, מנהלי רשתות טלוויזיה בכירים ורוכשי תוכן בפלטפורמות נוספות. הפיצ'ינג למדיה החדשה יתקיים במהלך ימי הפיצ'ינג (30-31 במאי 2012) באולם אשכול פיס. הדד ליין להגשות הוא יום ה' 5 באפריל , 2012.

K7 Pitch Project – חברת K7MEDIA האנגלית מספקת ייעוץ, הזדמנויות תוכן וניתוחי עומק עבור לקוחות טלוויזיוניים בינלאומיים. החברה, ערנית לדרישות השוק, יזמה פרויקט שמזמין אנשים בעלי רעיון טרנסמדיה/דיגטלי (ARG, סדרת אינטרנט ועד אפליקציה) לחלוק איתם את הרעיון. החברה בוחרת מהרעיונות שהגיעו אליה את המוצלחים ביותר ומחברת בינם לבין מפיקים ומשקיעים שיש להם עניין בפרויקטים דיגיטליים. לעוד פרטים מוזמנים לפנות למנהל המדיה הדיגיטלית בחברה, מארק קרואסדייל  Mark.Croasdale@k7media.co.uk

מימונה – פרויקט ישראלי חדש ומבורך שנותן במה להזדמנויות crowd funding, דהיינו הקונספט שניתן לגייס הון דרך תרומות קטנות של אנשים רבים שאליהם פונים ישירות. יזם שמגיע לפלטפורמה ומתבקש להעלות סרטון, קובץ mp3 , תמונה וטקסט אשר ימחישו לקהל התומכים מהו המיזם שעבורו הוא מבקש תמיכה כלכלית. הוא גם מתבקש להגדיר איזה סכום הוא מבקש במדויק. בתמורה הוא מוזמן להציע תמורות בהתאם לסכום התרומה. לדוגמה, אם ישראל ישראלי מעוניין להוציא דיסק, הוא יכול להציע תמורת 50 ש"ח שיתרמו, את הדיסק. תמורת 100 ש"ח, דיסק עם חתימה וכו… האתר קיים כבר חודשיים וכבר הספיק לגייס עשרות אלפי שקלים.

Your film Festival – שיתוף פעולה בין יוטיוב לפסטיבל ונציה לקולנוע שבמסגרתו מוזמנים יוצרים להעלות סרטון שאורכו עד 15 דקות לערוץ הפסטיבל (יכול להיות פרק מסדרת אינטרנט או כל דבר אחר מונע נאראטיב). מבין הסרטונים שיועלו, הקהל יבחר עשרה שיסעו לפסטיבל עם יוצריהם. שם יבחרו צוות שופטים (כולל את הבמאי רידלי סקוט והשחקן מייקל פסבינדר) יוצר אחד שיקבל חצי מליון דולר לטובת הפרויקט הבא שלו. הדדליין להעלאת הסרטונים הוא ה31 במרץ, אבל כל סרטון שיצרתם והגיח לאוויר העולם החל מינואר 2010, יכול להיות מוגש לתחרות.

בנוסף לשלושת הפרויקטים האלו ישנם עוד הזדמנויות רבות שחיפוש מתמיד ולא מאתגר במיוחד יציף. למשל סביב פסטיבל הטלוויזיה החצי שנתי MIP, תמיד יש תחרויות פיטצ'ים שמתפרסמות באזור ינואר ויולי באתר הפסטיבל. דוגמה לכך היא התחרות הבאה שבה אתה מתבקש לעשות פרזנטציה של 20 שקפים ב20 שניות לרעיון טרנס-מדיה מקורי. הזוכה מקבל 3600 יורו לטובת המשך פיתוח וחיבור למפיקים רלוונטים. דוגמא נוספת היא של עמותת power to the pixel שפעם בשנה (איזור אוגוסט) מעניקה יחד עם ערוץ Arte סכום של 5000 יורו כמענק פיתוח לפרויקט קרוס מדיה שמיועד לשידור בערוץ הגרמני/צרפתי (עזה/שדרות הישראלי הוא דוגמה לפרוייקט כזה).

בהצלחה.

2011 בקרוס מדיה – עשרת הפרויקטים הטובים.

2011 היא השנה בה הפסיקו להסביר את המושג "קרוס מדיה" במסדרונות הטלוויזיה. זהו. כולם יודעים שמסך הטלוויזיה הוא לא המסך היחיד שמעסיק את הצופים בכל רגע נתון ובשביל להישאר רלוונטים, גופי הטלוויזיה צריכים להראות נוכחות אונליין, במחשב, בסלולרי וגם בטאבלט.2011 היא גם השנה שבה פחות ופחות פרויקטים של קרוס מדיה תוקצבו דרך מחלקות השיווק וזאת מכיוון שמחלקות ייעודיות ותקציבים יעודים הוקצו לפעילות במדיות החדשות.

השאלה הגדולה שנשארה פתוחה היא איך עושים את זה נכון, איך מייצרים הרחבות דיגיטיליות של מותגים טלוויזיונים שאפקטיבים למטרות של הגוף המשדר? כפי שעולה מהדוגמאות בהמשך יש כבר תשובות שמסתמנות לעשייה הזו, אבל מעל לכל מתבהר שאין ולא תהיה תשובה חד משמעית. באותו אופן שיש גיוון תכני בעולם הדינמי של הטלוויזיה, כך יהיה גיוון לייצוגים שלו בעולם הדיגיטלי. ככל שהטלוויזיה תמשיך להשתכלל, כך גם אפשרויות הקרוס מדיה ימשיכו להשתכלל. רק הרבה הרבה הרבה יותר. למשל…

הבלוג של ג'ון ווטסון –  אחת הדרכים בהם יוצרי הסדרה "שרלוק" הביאו את סיפורו של הבלש המפורסם למאה העשרים היא בכך ששינו את פלטפורמת הסיפור של ווטסון מיומן לבלוג. אותו הבלוג  קיים ברשת והוא נראה כמו שבלוג אמיתי נראה ולא כמו הפקה שיווקית . הוא גם כתוב כמו שהדמות הייתה כותבת אותו בתוך האותנטיות של עולם הסדרה.

בר קארמה – תכנית טלויזיה שעלתה ברשת current tv האמריקאית. ייחודה הוא בכך שהפרקים צולמו מספר שבועות לפני ההקרנה שלהם, לאחר ששולבו בתסריטים שלהם הצעות של הגולשים לגבי הסיפורים והדמויות. לפניכם סרט על הפרויקט והממשק שנוצר במיוחד בשבילו.

Pepsi Sound off –  הקונספט של social tv מתייחס לניהול שיחה רבת משתתפים בזמן השידור דרך פלטפורמות של רשתות חברתיות. היעד של פפסי עבור X Factor נבנה על ההצלחה של תרבות הצפייה הזו ולמעשה היה אתר שמרכז בו שיחה על התכנית בזמן השידור. העוגן שלו היה הממשק הגראפי המוצלח שנתן ביטוי לטרנדים ואלמנטים בשיחה שנערכה בטוויטר.(למשל גרף, על מי מהשופטים מדברים יותר, איזה מתמודד מקבל את התגובות הכי שליליות וכל זאת בצורה ברורה ומתעדכנת מיידית). האתר כבר לא זמין כי התכנית לא באויר אבל פה תוכלו לראות את השימושיות שלו

Gale Boetticher case file – הסדרה "שובר שורות" משופעת באירועים מהצד הפלילי של הדרמה שגוררים אחריהם אנשי חוק וחקירות משפטיות. כשגייל בוהטיצ'ר (אחת הדמויות) נרצח, תיק החקירה שלה הפך זמין לצפייה באתר התכנית. הגולשים יכלו לעבור על הראיות ולבחון אם הם קלטו משהו שהחוקרים פספסו.

Abduction – חברת הסרטים Lionsgate עשתה שימוש חלוצי בפלטפורמת הפייסבוק על מנת  להשכיר ולשדר תכנים קולנועיים ולשדר  תכנים קולנועיים מתוך עמוד המעריצים של הסרט. שימוש דומה (ללא השכרה) נעשה על ידי BBC עבור צפייה בפרקים של דוקטור הו.

The Flaming C – קונאן אובראיין הוא אחד המאסטרים של שימוש בקרוס מדיה. הוא לא רק הפך את הצופים לקהילה, אלא גם נתן להם שם – Team COCO. אחת הפעילויות המהנות שנולדו מהתכנית הוא גיבור העל הקומיקסי שקונאן יצר בדמותו The Flaming C. מה שהתחיל כאיור הפך להיות טריילר מושקע לסרט, אתר ייעודי ופעילות מעריצים סביב התוכן שהם בפועל יוצרים. הסרטון הבא למשל הוא עבודה של חבר קהילה.

Sexperience – ערוץ ארבע הבריטי מבסס את תכנית הסקס שלו (תכנית תעודה על סקס) על סקר ארצי שהוא עורך בנושא ההרגלים המיניים האמיתיים של תושבי הממלכה. השנה הוא נתן לסקר ביטוי אנימטיבי שבו אתה מוזמן לא רק לחקור את השאלות המעניינות אלא גם לראות את התשובות בצורה גרפית דינמית לפי חיתוכים. בסופו של דבר אתה נשאר עם ייצוג גראפי של שאלה בסגנון: מי עושה יותר סקס, אנשים עם אייפון או עם אנדרואיד?

Workaholics shout out – סדרת הדגל של ערוץ קומדי סנטרל מצאה מקורית לתגמל חברים שהצטרפו לעמוד הפייסבוק שלהם. מי שעשה לייק לעמוד, אוטומטית נכנס להגרלה ששמו של הזוכה בה נכנס לסדרה כחלק מהדיאלוג.

Corrie Nation – מה קורה כשפארמוויל פוגש את corronattion street, אופרת הסבון הבריטית שמתקרבת לפרק ה8000 שלה!!! כך נולד משחק קז'ואל מרובה משתתפים בפייסבוק שבו אתה מוזמן לבקר ברחוב שבו מתרחשת הסדרה ולקיים שם חיים וירטואליים.

Augemnted Reality Cinema – הפרוייט אחרון הוא אפליקציה שהושקה ב2011 אך עדיין לא יצאה לשוק. מדובר על אפליקציית  augmented reality שמזהה מקומות אמיתיים ששימשו כלוקיישנים בסרטים ובתכניות טלוויזיה. כשאתה במקום כזה, אתה מוזמן לצפות במקום דרך הטלפון והסצנה המקורית תופיע על רקע המקום האמיתי בו אתה נמצא. הנה סרט שמסביר את הרעיון טוב יותר ממני.


מוזמנים לצפות בפרופיל הטוויטר שלי TV meets the Web שתדיר מתעדכן בפרויקטים חדשים של קרוס מדיה

סדרות אינטרנט ששווה להכיר 12

רשימה נוספתשל סדרות אינטרנט שמסמנות את הפוטנציאל של תוכן מקורי ברשת:

Venice – לאחר שאופרת הסבון הטלוויזיונית שלהם בוטלה, החליטו שתי השחקניות הראשיות להמשיך את קו העלילה שלהן באופרת סבון אינטרנטית. הסדרה שמתרחשת בחוף וניס בלוס אנג'לס מתגאה בייצוג קהילות שפחות מקבלות זמן מסך בז'אנר כמו הומואים, לסביות ומיעוטים אתניים. מודל המימון של הסדרה, זוכת פרס האמי, גם הוא מעניין – הצפייה בה היא דרך מנוי שעולה עשרה דולר . במודל הזה קהילה של 11,000 צופים הספיקו בשביל לממן את העונה הראשונה, השנייה (שכבר זמינות לצפייה בחינם ביוטיוב) ועכשיו השלישית.

MIsery Bear – סדרת אינטרנט קומית בהפקתו של הBBC שבמרכזה דב חמוד, פרוותי, דכאוני ששום דבר לא הולך לו בחיים כמו שצריך. הפרוייקט התחיל כסרט קצר זוכה פרסים בשנת 2009 שBBC מימנה את הפיכתו לסדרת אינטרנט.

מפגשים במימד השלישי – סדרת תוכן ממומן מבית היוצר של מאקו בכיכובים של גיא לואל ומעין בלום. הסדרה מתרחשת מאחורי הקלעים של תשדירים שנועדו לקדם טלוויזיות LG. הקומדיה שגובלת בנונסנס נובעת מכך ששחקן הראשי אינו מודע לכך שהוא בפרסומת ומתומרן תדיר על ידי הסוכן שלו להגיד משפטי מחץ על המוצר.

The Secret Life of Scientists – סדרת edutainment מבית PBS שבכל פרק מציגה לצופים מדען אחר בן זמננו .דרך שאלון של 10 שאלות נחשפות הפנים האנושיות של מי שמוביל את המדע המודרני. אותם מדענים לא מדברים על רק על תחום המחקר שלהם. במהלך הפרק נחשף סוד לגביהם (אהבה למכוניות מהירות, נגינה על גיטרה חשמלית) שעליו הם נשאלים. הסדרה היא הפקה בת של "נובה", מגזין המדע היוקרתי של הערוץ.

קאמרה פריקס – סדרה עצמאית ישראלית על חבורה של יוצרים שאין להם הרצון או הזמן לחכות לעולם שיגלה אותם והם מחליטים לעשות סדרת רשת. הסדרה מלווה את הניסיונות שלהם לנסח אמירה ולשרוד אחד את השני. שלושה פרקים כבר באויר, הרביעי בדרך

The Failure Club – סדרה דוקומנטרית בהפקת מורגן ספורלוק (SuperSize Me) שעוקבת אחרי שבעה ניו יורקרים נורמלים ומעוררי הזדהות שיש להם חלומות גדולי ויוצאי דופן. הם מייצרים "מועדון כישלון" בו הם דוחפים אחד את השני להצליח אבל מתוך ההבנה שיש מצב שהם יכולים וכנראה ייכשלו. הסדרה עוקבת אחרי שנה שלמה בחייהם.

Seven Minutes in Heaven – סדרת ראיונות בעלי גון הזוי שעורך מייק אוברייאן (SNL) בתוך ארון בגדים. בכל פרק סלבריטאי נדרש למשחק אסוציאציות, זרימה עם אימפרוביזציה ונשיקה מביכה. בין המרואייינים אדם סמברג, אלן דג'נרס, טרייסי מורגן ועוד.

אוף סקרין – סדרת אינטרנטית שעוקבת אחרי רואה חשבון (עידן רבינוביץ') וצלם חתונות (מיכאל מושונוב) שמחליטים לא לוותר על החלום ולצלם פיילוט לסדרת טלוויזיה. הנסיון להפוך חלום למוצר מוגמר וזאת ללא תקציב ראוי מזמן להם הרפתקאות ומפגשים קומיים לאורך העונה. הסדרה החלה מתסריט לפיילוט שכתבו היוצרים שהם החליטו להרים לבדם. היא משודרת בוואלה.

Pretty – The Series – סדרה מוקמנטרית שצוללת לתוך עולם תחרויות היופי לילדים. סיפור הסדרה הוא סיפורה של אנט בת החמש ואביה הסמי שפוי שדוחף אותה להיות כל מה שהוא לא יכול היה להיות. ההברקה של הסדרה נמצאת בליהוק של אנט עם שחקנית מבוגרת.

Aim High – סדרת הרפתקאות מושקעת ביותר מבית Werner שבמרכזה סוכן חשאי מקסים וקטלני בשם ניק. הקושי הגדול של ניק הוא לא קרבות או מרגלים אלא עבודות סמסטר ומבחנים. ניק בן ה16 והוא תלמיד תיכון מהמניין. הסדרה משופעת בפרצופים מוכרים ומתהדרת בפעילות מדיה חברתית עשירה.

מתי יתחיל עתיד הטלוויזיה ?

לפני מספר שבועות היה לי העונג להרצות במסלול התוכן ב Future of Television Confrence בניו יורק. בעקבות הכנס כתבתי מאמר לICE שהפך יותר רלוונטי לאור עננת המשבר שאופפת את תעשיית הטלוויזיה בישראל. מוזמנים להיכנס דרך הלינק למאמר שנקרא "מתי יתחיל עתיד הטלוויזיה?"…

  

Social TV – טלוויזיה חבר(ו)תית

Social TV הוא מינוח המתייחס לשילוב של טלוויזיה וטכנולוגיה על מנת לייצר אינטראקציה עם הצופים. מדובר בדרך כלל בפעילות של גופי טלוויזיה שנועדה לתקשר עם צופיה דרך פלטפורמות אינטרנטיות חברתיות כמו (אבל לא רק) פייסבוק. הפעילות יכולה לנוע ברמת מורכבות מלחיצת לייק על עמוד התכנית ועד הורדת אפליקצייה יעודית ( כמו אפליקציית הצ'אטים 10like). היא יכולה להתרחש בזמן השידור (כמו פעילות השופטים בטוויטר בזמן השידור של the voice) או כחלק מפעילות שוטפת (למשל, team coco של קונאן אובראיין). לפעילות יזומה של טלוויזיה חברתית יש מטרה אחת – הגדלת כוחו של המותג הטלוויזיוני דרך יצירת שיחה במרחב הוירטואלי.

המהפכה הדיגטילית הסוערת שבה אתרים וטרנדים מוכתרים ומופלים תדיר, כבר סיימה כמה קרבות עם מנצחים ברורים ונקודות אל חזור תרבותיות. אחת מהן היא הרשתות החברתיות, נוספת היא המדיה מולטי טאסקינג – דהיינו ההתנהלות שבה רובנו נמצאים מול יותר ממסך אחד בכל רגע נתון. (מליון וחצי ישראלים כבר מזדהים כצופים שבזמן צפייה במסך עוסקים גם בגלישה באינטרנט, בדיקת מיילים, גלישה ברשתות חברתיות ומשחקים).

ה Social TV אם כך הוא אינו בשורה, הוא פשוט פה. בים של נבואות ותחזיות הוא התמקם כצורה הכי מצליחה של קרוס מדיה מכיוון שהוא מתרחש בזירות שהדומיננטיות שלהם כבר הוכרעה ומתרחש בתוך נורמות התנהגות שכבר אימצנו. סיבה נוספת להצלחה של הטלוויזיה החברתית היא שהצלחה בו משמרת את מרכזיותו של הרייטינג – המדד המרכזי שלפיו הטלוויזיה מנהלת את עצמה. בטקס פרסי MTV האחרון החשיפה של ביונסה על הבמה את העובדה שהיא בהריון גרמה להתפרצות תגובות שכללה 8868 ציוצים בשנייה (שרובם אגב הגיעו ממכשירים סלולריים). הצורך להשתתף בשיחה הדביק את הגולשים למסך והביא גולשים אחרים לפתוח טלוויזיה.

במחקר חדש של חברת נילסן נבחנה הקורלציה בין באזז ברשתות החברתיות לבין רייטינג. הממצאים לא מפתיעים אבל מאששים תחושת בטן והגיון בריא. לפי המחקר, עלייה של תשעה אחוזים בבאזז רשתות חברתיות מתרגמת לעלייה בנקודת רייטינג אחת. המחקר גם מדגיש שהקורלציה הזו במיוחד רלוונטית לקבוצת הגיל של 18-34. נתח דמוגרפי שתוך חמש שנים יהפוך ל13-39 ותוך עשור לגילאי 10-50.

ניצול נכון של רשתות חברתיות מתבקש מול אירועים חיים ואירועי ספורט, שבאופן טבעי הכוח שלהם הוא בזה שהם מעוררים שיחה במהלך התרחשותם ולא פחות חשוב, צריך לצפות בהם בשביל להיות חלק מהשיחה למחרת. אבל לתכניות מתוסרטות יש יתרונות משלהן באסטרטגיה דיגיטלית חברתית. רשת FOX ניצלה את העובדה הזו כדי לעשות מעשה שהוא לא פחות ממדהים. היא הפכה את Glee  להצלחה במונחי רייטינג עוד בטרם שודר הפרק הראשון. זה לא היה מקרי, היא עשתה את זה שוב העונה עם הסדרה New Girl. רשת פוקס עשתה זאת על ידי יצירת אקוסיסטם של מסכים ופעילות חברתית שבהם יצירת עניין יכלה לגדול לכדי שיחה חיובית עד נלהבת.

גדילתו הטבעית והמהירה של תחום ה Social TV מבשר על עולם שבו התוכן הוא אינו תכנית טלוויזיה או סרט קולנוע אלא משהו שחי בכל המסכים, על מערכת יחסים בין הצופה לטלוויזיה שאינה חד סטרית אלא דיאלוג, על עתיד שבו מסך הטלוויזיה הוא רק במה אפשרית אחת מתוך מספר פלטפורמות ועל שינוי תפיסתי לפיו הגופים המנהלים את התוכן אינם ערוצי טלוויזיה אלא גופי שידור. כמו Social TV עצמו לא מדובר על העתיד הרחוק אלא על הווה דינמי שכבר קובע עובדה.

עדכון דצמבר 2011 : רשימת 50 האפליקציות שהופכות את המסך לסוציאלי

קרוס מדיה – המספרים לא משקרים

קורה שהפחד משינוי הופך את הדיון בין אנשי המדיה הישנה לאנשי המדיה החדשה לויכוח. במצבים מהסוג הזה, הטיעון המשכנע ביותר הוא זה שבא בצורת מספרים גרפים ואחוזים. אנשי טלווזייה קלאסיים יגידו שהיום יותר מדי מתמיד אנשים רואים טלוויזיה, והם צודקים: בין 2005 ל2010 היקפי הצפייה בטלוויזיה גדלו ב5 אחוזים. אבל מה שעוד קרה באותה תקופה זה שהיקפי הגלישה באינטרנט גדלו ב121 אחוזים (פורסטר דצמבר 2010).

מצד שני, ברור שאפשר להתווכח עם המספרים האלו. אין דבר גמיש, רך ונתון למניפולציה יותר מסקרים, אחוזים וגרפים. יתרה מכך, אני חושב שאין בהם צורך. מי שלא רואה שעולם הטלוויזיה השתנה ומשתנה, הבעיה שלו היא לא נגישות למידע אלא ראיית צינור.

אני אישית לא חושב שהטלוויזיה תאבד את מעמדה בעתיד הנראה לעין. אי אפשר להתחרות בכוח שלה להביא מסת אנשים ברגע נתון לצפייה במסך הסלוני. אבל הרגלי הצפייה בטלוויזיה עברו ועוברים מהפכה דרמטית בשנים האחרונות והיא באה לידי ביטוי בדרך בה אנשים מגיעים אל המסך הטלוויזיה, מה הם עושים בזמן שהם צופים בו ולאן הם הולכים כשהם מסיימים צפייה בתכנית.

מספרים קובעים נורמות וסדרי עדיפויות בשטח. כשירות לציבור הריני להביא תמונת מצב מספרית של שלושת המסכים (ותודה לשירי לב על העזרה):

53 אחוזים מהאנשים בארה"ב הצהירו שהם מגלים תכנים טלוויזיונים ברשת ורק אז הולכים לצפות בהם בשידור הלינארי (נילסן נובמבר 2010) כאשר ב"גילוי" הכוונה היא לצפייה ראשונה בתכנים ברשת. הסקר הזה פורסם בסוף 2010 כך שניתן להניח שהאחוזים האלו גדלו מאז. הסקר הזה גם מחזק את ההבנה ששחרור של תכנים טלוויזיוניים לרשת אינו מעשה קניבליסטי כי אם דרך להעלות את הצפייה בכל המסכים.

ב2009 חמישים מליון אנשים צפו בתכנים טלוויזיוניים באורך מלא דרך האינטרנט. ב2011 המספר גדל ל 72.2 מליון (מקורות שונים, אפריל 2011). גם הסקר הזה מתייחס לארה"ב אבל הטרנד שהוא מצביע עליו תואם את העולם המערבי. מחקר טרי של חברת אריקסון ב13 מדינות מפותחות מצא שהצפייה בתכני טלוויזיה בזמן השידור המקורי שלהם נמצאת במגמת ירידה (4 אחוזים בשנה) ומולה יש עלייה משמעותית בצפייה דחוייה דרך אתרי אינטרנט (אריקסון, ספטמבר 2011).

החדשות הטובות הן שהצפייות המדוברות (שמניבות רווחים מפרסום) עולות על כמות הצפייות דרך ההורדות הלא חוקיות, מה שמחזק את ההנחה שאנשים שמחים לשלם על תכנים טלויזיונים ברשת אם המודל יהיה אטרקטיבי ונוח. לשירות הסטרימנג של נטפליקס יש 25 מליון אנשים שמאששים את העובדה הזו וכך גם שרות הפרמיום החדש של הולו שכבר בדרכו לקו מליון הלקוחות (MIP PREVIEW ספטמבר 2011).

כשאנחנו מדברים על הרגלי צפייה חדשים אחד מהכיוונים המשמעותיים ביותר הוא מדיה מולטי טאסקינג. דהיינו, התופעה שבה אנשים רואים טלוויזיה בזמן שהם גולשים ברשת. 1.4 מליון ישראלים כבר מזדהים כצופים שבזמן צפייה במסך עוסקים גם בגלישה באינטרנט, בדיקת מיילים, גלישה ברשתות חברתיות ומשחקים (דה מרקר ינואר 2011).

שימוש גובר והולך בנתון הזה בשביל לרכז צופים למסך הוא פעילות וובית שעל מנת לקחת בה חלק צריך לצפות בשידור הליניארי. דוגמה לכך היא אפליקצית האונליין של "אל תפיל את המליון" שבעונה הראשונה שיחקו בה מול השידור כרבע מליון ישראלים (מאקו נובמבר 2010).

כיוון נוסף ומשמעותי במציאות של שלושת המסכים הוא הsocial tv. דהיינו מדד הצלחה של תכנית על פי השיחה שנוצרת עליו בזמן אמת ולאחר השידור. (שיחה שמביאה אנשים למסך כי הם רוצים לראות על מה כולם מדברים). דוגמה לכוח של השיחה הוירטואלית התקיימה בטקס פרסי הוידאו האחרון של MTV. החשיפה של ביונסה על הבמה את העובדה שהיא בהריון גרמה להתפרצות תגובות שכללה 8868 ציוצים בשנייה. ( Mashable אוגוסט 2011) רובם אגב הגיעו ממכשירים סלולריים.

לשינוי בתרבות הצפייה יש גם השפעה ישירה וכואבת על תקציבי הטלוויזיה . ב2008-2009 ערכו של שוק הפרסום בטלוויזיה ירד ב18 אחוז בזמן שערך שוק הפרסום באונליין עלה ב5 אחוזים (Yankee group אפריך 2010).  ב2009 סקטור הפרסום ברשת עלה על סקטור הפרסום בטלוויזיה באנגליה (BBC ספטמבר 2009).

למרות שני הנתונים למעלה, הטלוויזיה עדיין מכניסה יותר כסף מפרסום מאשר הרשת. אבל כל זה משתנה, ומהר. שינויים בין דוריים ביחס לטלוויזיה והצלחת הצפייה דחויה משנה את התמונה. 2010 הייתה שנה מוצלחת ביותר לטלוויזיה וחלקה בעוגת הפרסום גדל ב13 אחוזים. ב2010 גם האינטרנט הגדיל את חלקו בעוגת הפרסום, אבל ב18 אחוזים (דה מארקר ינואר 2011), אבל השפע של 2010 בטלוויזיה לא נמשך זמן רב. ברבעון השלישי של 2011 שוק הטלוויזיה רשם הפסד של 50 מליון שקל עקב האטה בשוק הפרסום  (גלובס ספטמבר 2011). מה שרק מחזק את תפקידו של הפרסום באינטרנט כקטר של עולם הפרסום.

אני מדגיש: הטלוויזיה תמשיך לשלוט אבל הממלכה שלה היא כבר לא אוטוקרטיה. אם המספרים לא שכנעו אתכם, תרימו את הראש מהמחשב.

אם גם המציאות המיידית לא שכנעה אתכם? זה גם בסדר, אתם שייכים לקבוצה מכובדת שכללה את ענקי העיתונות, הפרסום והמוסיקה. גם הם התעוררו מאוחר לגלות שהעסק השתנה ובזמן שהם הגנו על הדרכים הישנות, מישהו מצא דרך לנווט לכיוונו את הכספים החדשים.

עדכון ינואר 12: לפי פורבס, שוק הפרסום המקוון יעבור את שוק הפרסום הטלוויזיוני עד שנת 2016.

אפליקציות אייפאד שמדברות טלוויזיה

בתהליך שבו חווית הבידור הביתי משנה מיקוד ממסך אחד למספר מסכים, האייפאד הוא game changer. יש לו את כל היתרונות של עיבוד מחשב: הניידות של מובייל, האינטראקטיביות של הווב ומסך מספיק גדול ואיכותי בשביל לספק חווית צפייה בווידאו. אני לא חסיד של אפל ודרך ההתנהלות שלה, אבל זו טעות להתכחש להצלחה של הטאבלט האלגנטי ולמשמעות שלה בכל הנוגע להרגלי צפייה.

האפליקציות הבאות מסמנות את הכיוונים הכלליים שדרכם גופי הטלוויזיה פוגשים את הצופים שלה דרך מסכים אחרים. הסקירה מתרכזת באפליקציות אייפאד שרלוונטיות לישראל. חלק מהדוגמאות שמניתי הן אפליקציות אייפון, אבל כאלה שנותנות חוויה מספקת בטאבלט.

נתחיל בנגני וידאו של רשתות טלוויזיה. אלו הם מנועי וידאו קלאסיים ונקיים שדרכם צופים יכולים להיחשף לתוכן או להשלים צפייה. דוגמאות לכך הן  mako vodyes.mobile או hot. הנגנים האלו משמשים כתחליף לvod ומאפשרים צפייה ישירה לפי בקשה. למרות שבחלק מהמקרים הם כוללים פרסומות, תפקידם הגדול הוא לחשוף אנשים בקלות להיצע של גוף משדר. הנחת העבודה (שמגובה במספרים לאורך כל הבלוג) היא שאנשים נחשפים לתכנים ברשת, גם אם הצפייה העיקרית נעשית במסך הטלוויזיה.

סוג האפליקציות הבא משלב את נגן הוידאו עם פיצ'רים נוספים כמו חדשות ופעילויות אחרות של הערוץ (הרשמה לאודישנים) דוגמאות לסוג הזה הן  ireshet או ערוץ 10. בנגן של רשת השידור האמריקאית nbc.com לצד הצפייה הישירה יש משחקים ולוחות שידורים. דבר נוסף לגבי אפליקציות של שדרניות טלוויזיה מחו"ל הוא שבחלק מהמקרים ניתן לצפות בהן בתכנים שחסומים דרך האינטרנט. כך למשל באפליקציה האחרונה של NBC אפשר לראות קליפים מתוך saturday night live שבלתי אפשרי לראות בארץ ברשת.

mzlscpdssjo480x480-75

האפליקציות שמניתי משמשות בפועל תחליף לצפייה פאסיבית בתכני טלוויזיה אבל שימוש קרוס מדיה אמיתי בא לידי ביטוי באפליקציות שלוקחות את תופעת המדיה מולטיטאסקינג (צפייה בטלוויזיה בזמן שימוש במחשב/סלולרי) ויוצרות חווית צפייה רחבה שבה השלם גדול מסך חלקיו. 10like למשל מאפשר לצופי ערוץ 10 לצ'וטט בזמן צפייה בתכנים הלינאריים של הערוץ. אל תפיל את המליון מאפשר לצופים לקחת חלק בשעשועון הטלוויזיוני.

סוג נוסף של אפליקציות הוא כזה שמדבר את העולם של התכנים הטלוויזיונים אבל בצורה עצמאית וללא קשר לזמן שידור התכנית. VH1 behind the music Trivia Quiz בודקת את הידע שלך על תרבות פופ שהופיע בסדרה. Jeopardy בודקת את הידע שלך על כל דבר ברוח התכנית הקלאסית. ו- Heroes comic reader מאפשר להתוודע לסיפורים של גיבורי הסדרה דרך חוברות קומיקס. האפליקציות האלו מאפשרות לקהל ליצור קשר עמוק עם מותגי התוכן בצורה שתואמת את סגנון החיים של הצופה. זו פעילות שיווקית ומודל רווח שעונה על הצורך להפוך תכני טלוויזיה למותגי תוכן, זאת מכיוון שהפלטפורמה בה משודר תוכן מסויים מאבדת מהרלוונטיות שלה לטובת התוכן עצמו.

לסיום, מספר אפליצקיות מעניינות מהעולם שמסמנות את העתיד אליו הולך הקרוס מדיה. הראשונה היא IntoNow ששומעת את מקלט הטלוויזיה דרך המיקרופון ודרך זיהוי קולי יודעת מה התכנית שאתה צופה בה. מעבר לפתיחת פעילויות שקשורה לתכנית, האפליקציה גם עושה לך צ'ק אין בסגנון פורסקוור. Miso או yap.tv לוקחת את החברתיות צעד קדימה ובונות קהילה סביב מותגי תוכן. ברגע שהיוזר מדווח איזה תכנית הוא רואה ברגע זה, נפתחות לך אופציות כגון : מה אומרים על התכנית בטוויטר, מי מהחברים שלך רואה את זה וכו'. הדרך שבה האפליקציות האלו מייצרות קהילה היא דרך מתן קרדיט על פעולות. על כל דיווח צפייה (check in) מקבלים נקודות ועל כל אינטראקציה נוספת יש ניקוד משתנה. אותן הנקודות שאתה מרוויח הופכות לתארים שמקנים לך גישה לפעילויות אקסקלוסיביות של הגוף המשדר והרבה כבוד בתוך האתר. זו דרך מרשימה לנצל את הרשתות החברתיות (והחוקיות של קהילה אינטרנטית) לטובת המסך הקטן.

לרשתות הטלווזייה שרוצות להשתמש בפלטפורמה של apple יש בעיה כי החברה מבהירה בצורה נחרצת שהן אורחות וצריכות לשחק לפי הכללים של אפל. זה אומר טכנולוגיה מיוחדת (לא פלאש) וזה אומר ש30 אחוזים מהרווחים על האפליקציה הולכים לאפל. לגופים שמורגלים להיות בעלי הבית זה מצב לא נעים, אבל הפחד להישאר מחוץ לטרנד מיישר אותם לפני דלת האדון.

חברה אמריקאית בשם vudu מצאה לאחרונה דרך להימנע מהמיסוי של אפל. מי שנכנס לאתר שלהם דרך הטאבלט מקבל ממשק VOD שנראה כמו אפליקציית אייפאד שיש לו היכולות של אפליקציית אייפאד, רק שהוא לא אפליקצייה אלא אתר ולפיכך לא מחוייב לapp store וחוקיו.

נטפליקס – עתיד הטלוויזיה.

חברת Netflix היא חברת וידאו שהצליחה היכן שגופי טלוויזיה רבים נכשלו. היא מצאה את הדרך לגרום למליוני אנשים לשלם על צפיה בתכנים טלוויזיוניים דרך האינטרנט. בדרך היא הכניעה יריבות ותיקות (בלוקבאסטר שפשטה את הרגל) ניצחה את ההורדות הפיראטיות (יותר אנשים משלמים על תכני וידאו מאשר צורכים אותו דרך ביטורנט בארה"ב) והפכה ליצרנית תוכן בעצמה (House of cards שתצא בקרוב). נטפליקס הצליחה להגיע למקום הזה בזכות חשיבה אינטרנטית. זאת בניגוד לניסיון לכפות מודלים טלוויזיוניים על הרשת.

השירות שנטפליקס מעניקה ללקוחותיה (22 מליון בארה"ב בלבד. מתוכן שמונה שהצטרפו בשנה האחרונה) הוא שירות של צפייה ישירה בתכני וידאו כגון סרטים ותכניות טלוויזיה על גבי האינטרנט בסטרימינג (לחץ וצפה). בניגוד למודלים דומים ברשת, נטפליקס לא מסתמכת על רווח מפרסומות אלא על דמי מנוי חודשיים (8 דולר) לשימוש בשרות. המודל הזה מאד הגיוני בהתחשב בעובדה שפריחת הצפייה הדחויה, ברשת ובVOD, נובעת בין השאר מהרצון להימנע מפרסומות שקוטעות את חווית הצפייה.

האלמנט השני בשרות הוא הצפייה ללא הגבלה ברגע שאתה מנוי. גם בזה יש הגיון אינטרנטי. אם הגולש צריך לעבוד בשביל להשיג תכנים שונים, הוא יכול לעשות את זה בלי לשלם לגורם שלישי. התמריץ לתשלום דמי מנוי הוא הנוחות של הכל במקום אחד.

בנוסף הנוחות מתבטאת גם ממשק נוח וקל לשימוש שמשלב בין החוויה הטלוויזיונית לזו האינטרנטית. הן מבחינת הדפדוף והן מבחינת הנגן (עוד על הממשק הנכון לצפייה טלוויזיונית דרך הרשת במאמר הזה).  מעניין בהקשר הזה (ולאור דומיננטיות פייסבוק) הוא שנטפליקס העלימה בהדרגה פיצ'ר רשתות חברתיות שאיפשר לגולשים לראות מה חברים שלהם ראו. הסיבה למהלך הוא שרק 2 אחוז מהגולשים השתמשו בו.

יתרון נוסף של נטפליקס היא העובדה שהחברה עובדת על כל הפלטפורמות והמכשירים, ממחשבים ועד קונסולות. בעולם שעדיין לא מצא פורמט אחיד (windows vs ISO, Iphone vs Androind etc) יש לצרכן עניין להיות חלק משרות שיעבוד לו בכל מכשיר שברשותו, או כזה שירצה לקנות בעתיד.

החשש הגדול של ספקיות התוכן הוא שההצלחה של שרות כמו נטפליקס היא קניבליסטית להצלחה טלוויזיונית. דהיינו, שאם אנשים יצפו דרכו בתכנים זה יהיה על חשבון צפייה טלוויזיונית (שיש לה הכלים והמימון להרים תוכן ראוי).

יש כבר מספיק ידע ונסיון ברשת (ובבלוג) על מנת לבחון את ההשערה הזו, והתשובה שעולה פעם אחר פעם היא שזה פשוט לא נכון. להפך. ביחסי טלוויזיה ואינטרנט הכלל הוא שככל שיש לך יותר צפיות במסך אחד, כך יש לך יותר צפיות בכל המסכים. המסכים תומכים אחד בשני

נטפליקס העניקה חיים נוספים, ולא פחות חשוב, רווחים נוספים לסדרות שלא היו הצלחה גדולה בשידור הראשון שלהם בטלוויזיה. סדרות דוגמת firefly שירדה מהמסך ולעדת המעריצים שלה לא הייתה אופציה חוקית לצפות בפרקיה עד נטפליקס. מנכ"ל החברה ציין במכתב למשקיעים שעונות ראשונות של סדרות כמו ספארטקוס וגלי היו הצלחה גדולה באתר מה שדחף רייטינג לעונות נוכחיות שרצו בטלוויזיה (נטפליקס משדרת את פרקי הסדרה זמן קצר לאחר שעלו במסך הטלוויזיוני).

Netflix עשתה לאחרונה צעד מעורר הדים בכך שהייתה לגוף הלא טלוויזיוני הראשון מסוגו שנכנס להפקה טלוויזיונית גדולה. הסדרה היא House of Carrds – רימייק לסדרה בריטית שיככבו בו קוין ספייסי ויביים דיוויד פינצ'ר (מועדון קרב) לדברי הייסטינגס, מנכ"ל החברה אחד הדברים המכריעים בהחלטה להשקיע בסדרה (הוא נלחם בHBO ו Showtime שגם רצו בה. לבסוף ניצח כשהתחייב מראש לשתי עונות)  היו נתונים שיש לו מתוקף האינטרנטיות של השרות. הוא יודע מה יחס הלקוחות שלו לכוכבי הסדרה, לבמאי, לז'אנר ואפילו לסדרה עצמה מאחר והמקור הבריטי היה הצלחה באתר.

נטפליקס מקיימת בתוכה לקח שנלמד מתעשיית המוסיקה שהתרסקה מול השינויים שהביא איתו האינטרנט. שם הנסיון לשלוט בתכנים על ידי החברות המסורתיות והמודלים שהם הכירו הביא לכך שלצרכן היו שתי אופציות: אופציה יקרה (קניית דיסק) ומנגד אופציה של גניבה (הורדות בלתי חוקיות). לא הוצע לצרכן דרך אמצע והוא לקח את החינם. ההצלחה הפנומנלית של Itunes הוכיחה שאם תיתן לצרכנים מודל נוסף, מוצלח, הם יבחרו בו וגם ישמחו לשלם עליו.

נטפליקס היא אופציה כזו. דרך אמצע שעובדת. מאחר ויש לא מעט מאפיינים דומים בקרב תרבות צפייה הגלישה ברחבי העולם המערבי. יש לגופי מדיה גם מחוץ לארה"ב הרבה מה ללמוד מהבחירות המוצלחות שהחברה עשתה.