ארכיון תגיות: ויראלי

המתים המהלכים בין המדיות

פרק פתיחת העונה השלישית של  The Walking Dead  הוא תוכן הטלוויזיה הדרמטי הכי נצפה בהיסטוריה של הכבלים בארה"ב, ובכלל. הוא שבר את השיא של התכנית הקודמת ברשימה – פרק סיום העונה השנייה של אותה סדרה. בהתחשב בכך שמדובר בסדרת זומבים אפוקליפטית שהביאה למסך שיא חדש של איברים מדממים (ולפיכך לא מתאימה למרבית הצופים) מדובר בהישג לא מובן מאליו. אין עוררין על איכות ההפקה, על האקשן המשובח ועל הדרמות האפקטיביות, אבל את זה יש לעוד סדרות. מה ש"המתים המהלכים" עשתה בהצטיינות יוצאת דופן היא פעילות קרוס מדיה (הסדרה למעשה נולדה במהלך קרוס מדיה. מקורה ברומן גרפי)  להלן סקר חלקי של של פועלה הדיגיטלי:

The Walking Dead : Torn Apart  סדרת אינטרנט בשישה פרקים שמספרת את סיפורה של חנה, הזומבית האייקונית שריק גריימס, גיבור הסדרה, הרג בפרק הראשון של הסדרה.  דרך סיפורה אנחנו מתוודעים לתהליך שבו העולם הדרדר למצב שפוגש ריק בפרק הראשון, לאחר שהוא מתעורר בבית החולים.  הסדרה עלתה לרשת לפני עליית העונה השנייה (באותו החודש) וקידמה את חזרתה למסך. עקב הצלחתה נוצרה סדרת רשת שנייה בשם Cold Storage שקידמה את עליית העונה שלישית.

The Walking Dead Social Game – משחק שחי בפייסבוק בלבד (12 מליון חברים לעמוד הרשמי של הסדרה) שבו הגולש נדרש לאסטרטגיה חברתית על מנת לשרוד. לצד גיבורים מוכרים ומשימות מונעות סיפור, המשימה הבסיסית שלך במשחק היא פשוט להמשיך לחיות. על מנת להגדיל את הסיכויים לכך, אתה חייב לצרף חברים לקבוצה שלך. זה לא רק מספק כוח אסטרטגי והופך את השחקן לסוכן שמפיץ את המשחק אלא מאפשר עולם משחק שממשיך להתקיים גם כשאתה אוף- ליין, שבו חבר שומר על הגב שלך. אם אתה מת במשחק, אתה אמנם כבר לא פעיל אבל האווטאר שלך ממשיך להסתובב בעולם המשחק כזומבי.

Whice character are you – פעילות דיגיטלית שבה הגולש מוזמן לענות על סדרת שאלות כגון : מה היית עושה אם חברה הייתה מופיעה עם סימן נשיכה על היד? או בדרך לבית החולים יש זומבי אחד, האם אתה הורג אותו או מחכה שיתרחק ? מתוך התשובות שלך עולה האופי שלך כשורד ואתה לומד מי מהשורדים בסדרה הכי דומה לך. אפליקציה דומה קיימת בסדרות רבות אבל הממשק הגרפי עושה את ההבדל.

The Talking Dead – תכנית בשידור חי שמופיעה לאחר השידור הראשון של כל פרק ובה המעריצים, דרך הרשתות החברתיות, שואלים שאלות את היוצרים והשחקנים בסדרה.  יוצרי התכנית אמרו שהסדרה נולדה כתוצאה מרצון לנתב את כמות העניין ברשת למקום אחד שנותן ביטוי למעריצים ומאפשר להם לנהל דיאלוג ישירות עם התכנית.

The Walking Dead Story Sync – יוצרי התכנית חברו לאפליקציית הטלוויזיה get glue ויחד יצרו חוויה ייחודית לתכנית. מי שעשה צ'ק אין לאפליקציה יכל להצטרף  לחוויה ייחודית וקולקטיבית שמתרחשת במהלך השידור של התכנית (ובכך הצמידו את המעריצים לשידור הליניארי של הפרק) מעבר לצ'אט רב משתמשים, האפליקציה הציעה פיסות טריוויה, שאלונים, חידונים, פרסים, וקטעי וידאו בלעדיים. פרק הפתיחה של העונה השלישית בא לידיד ביטוי ב170 אלף צ'ק אין במהלך השידור.

The Zombie Experiment – כשחברת DISH, ספקית ערוצי הלוויין בגדולה בארה"ב, איימה להוריד את רשת AMC (שמשדרת את המתים המהלכים) מההיצע שלה בגלל תעריפים גבוהים מדי, המעריצים נזעקו. AMC החליטה לרתום את הכוח החברתי שצברה והפיקה מתיחה שמטרתו לשאול האם יש מקום לזומבים בחברה שלנו. הסרטון המעולה מדבר בעד עצמו. כמו גם מספר הצפיות בו (קרוב ל14 מליון) בסופו של עניין, הרשת והסדרה נשארו זמינים בערוצי הלוויין.

עדכון דצמבר 2012 : אפליקציה נוספת לרשימה שנועדה ללוות את העונה השנייה בבריטניה. האפליקציה The Killers Countdown  מאזינה יחד איתך לתכנית ובכל פעם שנהרג זומבי היא מספקת לך אינפורמציה על היורה וכלי הנשק. הגולשים מוזמנים להמר לפני התכנית על סטטיסטיקות ההריגה ועל פי הצלחתם הם מדורגים מבין כל המשתתפים.

האם סרטונים ויראלים זה פיקציה?

רציונל המכירה של סרטונים ויראלים הוא שאם תעלה סרטון מספיק מוצלח אז אנשים יפיצו אותו לבדם מאחד לשני (כמו וירוס). הרשת מלאה בדוגמאות של סרטונים נטולי תקציב כמו Leave Britney Alone שהגיע ל29 מליון צפיות או ריקוד שצולם בחתונה שהגיע ל44 מליון צפיות וההנחה המתבקשת היא: באינטרנט אתה יכול לעשות סרטון יחסית בזול, אבל בגלל שהקריאטיב שלו יהיה כזה מוצלח אנשים יחשפו אותו אחד לשני דרך מייל או בכלים של רשתות חברתיות. בהתפתחות המסחררת של האינטרנט אני חושב שהתפיסה הזו שייכת לעבר. זה לא שסרטון טוב לא יגרור תגובה וזה לא שאין הצלחות ויראליות, אבל אני חושב ששווה לבחון את השאלה האם המודל של סרטון ויראלי הוא מודל כלכלי? 

השאלה היא שאלה של נראות. נניח שעשית את הסרטון הכי נכון בעולם למוצר שלך ואת האחד הסרטונים המוצלחים שהרשת ידעה. מה הסיכוי שיראו אותו? אני מאמין שהמציאות שבה שווה לבחון את השאלה הזו היא מציאות של מספרים: בכל דקה מועלים ליו טיוב 20 שעות של וידאו. בחישוב של 3.5 דקות ממוצע לוידאו זה אומר 342 סרטונים חדשים בדקה ו-492,480 סרטונים שעולים כל יום. בוא נגיד ש15 אחוז מהם טובים, 10 אחוז טובים מאד ו5 אחוזים מהם כל כך טובים שאנשים ירצו כל כך לחלוק אותם עם אנשים אחרים. אותם 5 אחוזים מגיעים ל25 אלף סרטונים שמתחרים עם הסרט שלך על נראות. ליום.  

עכשיו, האחוזים שאני מציין הם הערכות שלי בלבד, כמו כן יו טיוב הוא אתר בינלאומי מה שאומר שהמספרים האלה מכסים הרבה דקות צפייה שלא רלונטיות לשוק מקומי, אבל מצד שני יוטיוב הוא ממש לא אתר הוידאו היחידי שאליו מועלים סרטונים. גם אם נעשה סינון, חמישה אחוזים מתוך ה25 אלף סרטונים ביום, עדיין מדובר על סיכוי של 1250 לאחד שמישהו יראה את הסרטון שלך וזה כאשר הוא מתחרה אך ורק בקצפת. שיום אחד מספק.

ועוד לא דיברנו על הסיכוי שמישהו שראה אותו יחליט להעביר אותו הלאה…

עכשיו תחשבו על כמות הסרטונים שהגיעו אליכם כי מישהו שלח אותם אליכם או כי מישהו פרסם אותם בפייסבוק שלו…גם אם המספרים שלי לא מדויקים אני חושב שמתבהרת תמונה שהאסטרטגיה של סרטון שיצליח רק על הויראליות שלו, לא שהיא לא אפשרית, אבל סיכויי ההצלחה שלה רחוקים שנות אור מלהפוך אותה לאסטרטגיה ששווה את ההשקעה. לדעתי.

הרוב המוחלט של הסרטונים המצליחים הם אלו שהושקעו בהם זמן, מאמץ וידע בקידום שלהם. אם דרך באנרים, גיוס בלוגרים, פעילות ברשתות הברתיות ועוד ועוד. כמובן שיש משקל מכריע לבנייה נכונה של סרטון לעולם האינטרנטי אבל זהו תנאי סף הכרחי, לא ערובה.

יחד עם זאת, תופעת הסרטונים הויראליים ייצרה תעשייה של מפיקים ויוצרים מוכשרים שמדברים אינטרנטית ונתנה פתרונות מדיה לעסקים בינוניים וקטנים שפתאום יכלו לייצר פרסומות. האם התעשייה הזו הפכה מיותרת? ממש לא. רק שהמיקוד השתנה. סרטון מוצלח (ללא קידום) לא בהכרח יחשוף מוצר חדש, אבל הוא יכול להיות היעד אליו יגיעו מי שמחפש את אותו מוצר. הוא יכול להיות כרטיס ביקור של עסק וכלי מבדל באוקייאנוס האינפורמציה שיש ברשת. תחת האסטרטגיה הזו, ההשקעה בסרטון מהסוג הזה היא מאד כדאית, רק אל תמדדו אותה על סמך כמות צפיות.

עדכון 5 באפריל : הנתונים עלו. יו טיוב דיווחו שכמות הוידאו המועלת כל דקה לאתר עלתה ל24 שעות.

עדכון דצמבר 2010 : כל דקה מועלות ליוטיוב 35 שעות של וידאו !!!!

הופיע לראשונה בדה מרקר שיווק

פרסום מקומי, חשיפה בינלאומית

ב2008 זוג יוצרי אינטרנט צעירים, חברים מילדות בשם רט ולינק חיפשו דרך להתפרנס ממה שהם יודעים ואוהבים לעשות – תוכן וידאו הומוריסטי לרשת. הם התחילו לפנות לבתי עסק מקומיים בדרום קרולינה והציעו להם לעשות סרטוני פרסומות לרשת. הם לקחו את מה שיש לעסק למכור והוסיפו הומור וובי ומודעות עצמית. הפרשנות המקורית שלהם אפשרה להפוך תקצב פרסום של עסק מקומי לפרסומת שהיא גם תוכן בפני עצמה.

התוצאה – פרסומת מקומית לחנות רהיטים בדרום קרוליינה צברה שני מליון ורבע צפיות באינטנרט וכתבה בCNN, פרסומת של מוכר של בתים ניידים הגיעה למליון וחצי צפיות וחשיפה במגזין WIRED. עליות משמעותיות במכירות דווחו גם הן. סרטונים נוספים הגיעו גם הם למאות אלפי צפיות ורט ולינק קיבלו מימון גורף מקרן Microbilt לעידוד עסקים קטנים. עכשיו הם רק בוררים בקשות לפרסומות  מאחר והמימון כבר קיים.

הפרוייקט של רט ולינק נקרא I love Local Commercials והוא דוגמא נהדרת להתפתחות של השפה התרבותית הייחודית לרשת. למשקיף מהצד (של האולד מדיה או תפיסות פרסום קלאסיות), הפרסומות משדרות הפקה זולה והתמקדות בתפל. יתרה מכך, נדמה שהפרסומות, במקום לקדם את העסקים, מגחיכות אותם. אבל בעולם שהתחיל (לפני שנייה) מתוכן גולשים, אותו מראה "זול" משדר כנות ואפילו מעודכנות. החיבור הוא לא אוטומטי ובלי יצירת תוכן נכונה, זול ייראה זול ולא יותר מזה. אבל עם רגישויות לעולם התוכן האינטרנטי, אותן החסרונות יכולות להפוך ליתרונות.

כך למשל פרסומת למכון קעקועים באוסטין שבטקסס, מתרכזת בעובדי המכון שמפחידים את הלקוח עם ההשלכות השליליות של ציור תמידי על גופו. היא לא קורצת בשום שלב והמוזיקה מפחידה. למה זה עובד? כי זה לא מוכר לך משהו שהוא לא ולקוחות מעריכים את זה. עצם ההעזה מחברת את העסק לערכים של אינדיבידואליות, נועזות ואינטיליגנציה. הם אומרים את מה שההורים והמורים לא יגידו לך ואתה יכול להצטרף לשורות המורדים ולזהות את עצמך ככזה, עם תוספת משלך לגוף שקיבלת. בנוסף, בניגוד לפרסומת טלוויזיונית, זה תוכן שנמצא ברשת לתמיד והעובדה שהוא תוכן ולא רק פרסומת, נותן לו רלוונטיות לאורך זמן.

בראיון למגזין WIRED מספרים היוצרים שהלקוחות שלהם יודעים שהם הולכים להיות חלק מסרטון אינטרנט מצחיק. לא תמיד כולם מבינים את האופן בו הקומדיה תעבוד, אבל הצמד מוודאים שכולם יהיו מרוצים בסוף. מכיוון שהפרסומות משתמשות באנשים האמיתיים שעובדים בעסק ותופרת להם סיטואציות הזויות, הם מקפידים לציין שהם לא כמו סשה ברון כהן (ברונו, בוראט), שהמטרה שלו נעצרת בבדיחה.

השורה התחתונה עומדת לטובת הגישה של רט ולינק. מכיון שהסרטונים הם דקה וחצי של תוכן בפני עצמם, אנשים צופים בהם ומחכים לפרסומת הבאה. בעל העסק מקבל את הבמה שפרסומת קלאסית לעולם לא הייתה יכולה לתת לו. (כמובן שיש פרסומות טלוויזיה שהן הצלחות ברשת, אבל אחוז מזערי ובטח לא בתקציבי ההפקה האלו) 

את ההבנה של תרבות האינטרנט, שיכללו רט ולינק  (Rhett McLaughlin and Link Neal) דרך יצירה קומית לאינטרנט משנת 2006. הם מכנים את עצמם Internetainers ובמערכוני הוידאו שלהם הם מביאים לידי ביטוי יכולות נגינה ושירה. באתר שלהם מעל 200 סרטונים ומרצ'נדייז שנע מכוסות קפה וסיכות לדיסקים ודיוידי. הם החלו את דרכם ביצירת וידאו כאשר למדו לתארי הנדסה. הם לוו ציוד מהאוניברסיטה והתחילו לכתוב ולצלם ללא הדרכה מקצועית. הם אומרים שב"דרום קרוליינה הכפרית, אתה יכול לקבל עצות מצוינות בכל מה שקשור לגוויות של צבאים, אבל בכל הנוגע לוידאו, לא היה את מי לשאול, אז למדנו בדרך של ניסוי וטעייה…"

לאחר שיצרו ברשת ובנו קהילה סביב התכנים, הם הוזמנו להנחות סדרת טלוויזיה שעוסקת בעולם האינטרנטי. הסדרה בוטלה לאחר ארבעה פרקים והם מצאו את עצמם ללא עבודה, עם משפחות לפרנס. הם פנו למותגים על מנת למצוא מימון לעשייה שלהם, ומתוך הדיאלוג הזה הם התחילו ליצור פרסומות ב2008.

כאמור קרן Microbilt האמריקאית שתומכת בעסקים קטנים ראתה ואהבה את מה שהצמד מייצר והחליטו לממן את הפרסומות. עכשיו, העסקים המקומיים שרוצים את מגע הזהב של רט ולינק, מציעים את עצמם דרך האתר. לנבחרים מתוכם, הצמד מייצר פרסומת מקומית לקהל בינלאומי.

פריים טיים ברשת

12 עד 3 בצהריים הוא זמן הפריים טיים של צפייה בוידאו ברשת. כך לפי מחקר חדש שפרסמה יאהו. רצועת הזמן השנייה הכי נצפית היא בין 9 בלילה לאחת לפנות בבוקר. "בניגוד לטלוויזיה שבה מרבית הצפייה נעשית ברצועה של שעתיים, הצפייה בוידאו ברשת מחולקת לאורך כל היום, למעט זמן ארוחת הערב" (לפי המחקר)

שליש מהצופים בוידאו ברשת צופים בצוותא בתכנים עם אורח או יותר רכונים מעל המסך. זה נתון שמתייחס במיוחד לתכנים קצרים שאחד מתוך כל חמישה מהם מועברים בדרך ויראלית דרך מיילים, רשתות חברתיות ועוד (סה"כ 2.5 בליון צפיות) זה מספר מרשים מצד אחד אבל הוא גם אומר שהפצה ויראלית אחראית רק לחמישית מהצפיות ברשת.

זמן הצהריים אטרקטיבי במיוחד לצפייה בתכנים ארוכים ביעדי וידאו של תחנות טלוויזיה. אנשים מנצלים את הפסקת הצהריים בעבודה בשביל לצפות בפרקים של הסדרות האהובות עליהן.

ב2008 פרסמתי בבלוג את הממצאים של חברת נילסן בנוגע לצפייה בוידאו ברשת (עם דגש על ההבדל בצפייה בין גברים לנשים) והממצאים תואמים למדי. מעבר למה שזה אומר על תרבות הרשת המתגבשת, הנתונים הם חלק מכריע לתעשייה שמחפשת מודל כלכלי שיעבוד.

כך למשל מוסיפים ב new teevee ש 81 אחוזים מהצופים לא זכרו את הפרסומת ששודרה במהלך הסרטון האחרון שראו, אבל הנתון שונה דרמטית כשבוחנים סרטונים שמוגדרים כ highly engaging. שם, ב47 אחוזים מהצפיות, הצופים זכרו את המוצר ובחצי מהמקרים הם גם המשיכו לחפש עוד אינפורמציה על המוצר באתרים אחרים.

מה זה highly engaging video ? לפי יאהו מדובר על סרטונים ש1. נצפו עד הסוף 2. סרטונים שדרשו כמות גדולה יותר של תשומת לב בשביל להנות מהם ו3.סרטונים שאנשים הגיבו להם אם דרך טוקבק או דירוג. 64 אחוזים ממי שצפה בסרטון שעומד בקטגוריות האלה גם העביר אותו הלאה לחברים.

איך עושים highly engaging videos? כמו שעושים כל תוכן טוב ופירוט להנחייה הזו אני מקווה שיש לאורך כל הבלוג.

עדכון 17 אוקטובר 09 : סקר חדש שמצביע על גידול של 38 אחוזים בפרסום בוידאו באינטרנט מאז תחילת השנה מול ירידה ב12.3 אחוזים בפרסום בטלוויזיה.

בורגר קינג – מלכים בפרסום באינטרנט

כמו אבסולוט וודקה לקמפיין פרינט ו אפל לקמפיין טלוייזיה כך "בורגר קינג" לקמפיינים באינטרנט. הם מצליחים פעם אחר פעם לייצר סטנדרטים חדשים של קריאטיביות שמצטיניים בנגישות ואפקטיביות  לפלטפורמת הניו מדיה. כמו אבסולוט ואפל הם מצליחים לייצר משהו קול ואותנטי שלא מנסה לעקוף את מנגוני ההגנה של הצרכן אלא ניצב מולו, נותן להם חוויה מוצלחת שלא תלויה בדבר, ואז הצרכן נכון יותר לקבל את המוצר ולחבר אותו תדמיתית להערכה שלו את אותה החוייה. האם ההמבורגר של בורגר קינג יהיה טעים יותר אחרי שתראו חלק מהדוגמאות? כן.

אחד השימושים המבריקים הראשונים של הרשת ברשת היה באתר התרנגול הצייתן (subservientchicken) שבו נגן וידאו הראה אדם, מחופש לתרנגול, שניצב מול וובקאם ומחכה להוראות כתובות (בדומה לשירותים אירוטיים). לאחר שביקשת ממנו לרקוד או לקפוץ והקשת enter, הוא פעל כמבוקש. יכול להיות שראיתם דברים כאלה במקומות אחרים אבל זה בגלל שהם ראו את התרנגול הצייתן כבר בשנת 2004. לפני יותר מחמש שנים! יש יותר מ300 פקודות שאפשר לתת לו. רשימה חלקית כאן.

קמפיין וידאו נוסף מהעת האחרונה הוא התחרפנות הוופר. (whopperfreakout) גם פה מדובר על אתר של עמוד אחד ובמרכזו נגן ובו מוקרן סרט דוקומנטרי קצבי  ששואל שאלה הרת גורל: איך ייראה העולם בלי מנת הבית של בורגר קינג – הוופר? הצוות צילם תגובות אמיתיות של לקוחות כאשר נאמר להם שהופסק ייצורו של ההמבורגר האהוב. מהתגובות המוצלחות נערך הסרט שבמרכז הקמפיין.

גם בתחומי הרשתות החברתיות, בורגר קינג מכה גלים ולאחרונה הייתה במרכזו של סקנדל כאשר ייצרה אפליקציה לפייסבוק ובה היא מציעה לגולשים לוותר על עשרה חברים בתמורה להמבורגר. האפליקציה Whopper Sacrafice הייתה כל חתרנית וקורצת (לוותר על חברים ברשתות חברתיות זו בדיוק הפעולה ההפוכה למהות של רשתות חברתיות) שהבאזז שהיא ייצרה גרם לכך שבתוך שבוע 83 אלף אנשים ויתרו על 233 אלף חברים. הדבר השני שקרה היה שפייסבוק הורתה לbk לשנות את האפליקציה למשהו "חיובי יותר" אבל תחת התנאים האלו, בורגר קינג בחרו לוותר על המבצע. איך שלא יהיה, "הנזק" כבר נעשה והקמפיין המתועד ומדובר הצטרף להילה של בורגר קינג.

בורגר קינג גם לקחה חלק מרכזי באחד היוזמות המשמעותיות ביותר בתחום הפרסום בוידאו ב Cavalcade of Comedy. גוגל הזמינה מיוצר "איש משפחה" סת' מקפרלן כ50 סרטוני אנימציה קצרים שפוזרו בכל האתרים בהם משתמשים בGoogle adsense (נגן וידאו קטן במקום פרסומות הטקסט של גוגל. על גבי הסרטונים גוגל הציגה את הפרסום שלה בפרה רולים ואוברלייס. בדרך הזו, גוגל איפשרה לבעל האתר ולמפרסם שימוש בתוכן פרמיום מבוקש לתגבר את המסרים שלהם). החברה הראשונה שקנתה עשרה סרטונים והופיעה בתוכם כתוכן שיווקי היא בורגר קינג. בדרך זו היא גם הרוויחה מההפצה והקידום שהציע הקמפיין עצמו וגם מיחסי הציבור של עלייתו לאויר. ששת הסרטונים הראשונים צברו 14 מיליון צפיות בשלושת השבועות הראשונים להשקתם.

פרסום וידאו שמהלך על גבולות החוצפה מבדל את החברה בשוק השמרני של רשתות המזון המהיר. אמנם לעסק ששואף להגיע לכמות הגדולה ביותר של האנשים נכון לייצר פרסומות "בטוחות" לכל המשפחה. אבל פרסומת "בטוחה"  בשוק שיש בו הרבה מאד שחקנים שכולם מייצרים פרסומות "בטוחות" גורם למוצר להעלם. היתרון של בורגר קינג בפרסומות הוידאו הוא שהקהל שמניע את האינטרנט מעריך אותם, מייצר סביבם דיון, והופך אותם לתופעה ויראלית.  כמו למשל הדיון הזה או המחווה הזו או תחרות הדיבוב הביתי לסרטים של סת מקפרלן ביעד bk ביו טיוב. אני אקח סיכון ואומר שמילת המפתח לעשייה פה היא לא חשיבה פרסומאית של "מה הילדים יאהבו…" אלא עבודה עם צוותים שחיים את הרשת ובקשה מהם לעשות משהו שמדליק אותם.

ככה לא מתחילים סיפור אינטראקטיבי

השבוע ראיתי בכלכליסט לינק ל"סרט האינטרנטי הראשון". כיאה לתחומי העניין שבשבמם אני פה, מיהרתי לראות על מה מדובר. זמן קצר אחרי הנחיתה שלי באתר הסרט ירד לי התאבון. לא נמשכתי לגלות הלאה את הסיפור. ביקשתי את דעתם של קולגות תוכן, וגם הם לא נמשכו למה שברמת הכותרת אמור להיות גם הארוחה וגם הקינוח. אין לי מושג על איכות תוכן הסרט עצמו (הוא עוד לא התחיל, נראה מושקע) אבל נראה היה לי רלוונטי להבין למה הדף הראשון של הסיפור לא עובד.

שלוש מסקנות:

1. עודף אינפורמציה – בעמוד הנחיתה של The Big Plot יש יותר מדי בחירה: בראש הדף יש עשר קטגוריות, מתחת לזה טקסט וארבע דמויות. מתחת לכל דמות יש בין שש לתשע פרופילים ברשת ונקודות שמאפשרויות התחלה של היכרות עימן. מתחת לאלו יש רולר של עשרות כותרות בסגנון טויטר שכל אחת מהן היא לינק בפני עצמה. וכל זה על רקע שחור וסגול. בקצרה, להכניס את כל אפשרויות ההיצע לעמוד אחד זו טקטיקה לא מוצלחת. זה מייצר השתהות במקרה הטוב וחוסר עניין במקרה הרע.(עוד על פרדוקס הבחירה)

2. קרדיטים- האינפורמציה הטקסטואלית שהכי נגישה באתר היא לא באמת על הסיפור, כי אם על כוונת יוצריו. האופן שבו היא כתובה גם נותן לך התחושה שהעדיפות הראשונה כרגע מבחינתם היא להרשים את חבריהם האקדמאים ולא לגרות אותך להיכנס לסיפור. לדוגמה:

" A dizzyingly schizophrenic and dystopian vortex of useless communication that proceeds without any possibility of causing pragmatic change."

 3. התחלת הסיפור – גם סיפור רחב מתחיל בנקודה צרה ומסתעף. אם אתה רוצה לשחרר את הצופה להבין את הפאזל על פי דרכו, אני חושב שכדאי להוליך אותו קצת, שירגיש נינוח, לפני שעוזבים לו את היד. באתר הזה אתה נכנס למה שנראה כמו אמצע הסיפור, בנקודה הכי רחבה שלו, וזאת למרות  שבראש האתר אתה מתבקש להזין את הפרטים שלך כי The Big Plot is Coming.

הגולשים האקטיבים יילכו איתך רחוק מבחינת הפעילות האינטראקטיבית של פענוח הסיפור אבל לא לפני שהוכחת את עצמך. לטעמי, הם לא עושים את זה באתר והם לא עושים את זה בסרטון למעלה שמופיע ביוטיוב כ Trailer . כן עושה רושם שההפקה הזו מושקעת ומוקפדת ויכול להיות שהיא תהיה נהדרת וחדשנית אבל הפוסט הזה הוא רק על הדף הראשון והתובנות שלי ממנו.

ARG – קרוס מדיה חוצה עולמות

ARG הם ראשי תיבות של Alternate Reality Games ובעברית משחקי מציאות חלופית או מדומה. זוהי חווית תוכן אינטראקטיבית שנעה בין עולמות וירטואלים ועולמות מציאותיים. "המשחק" נוצר מהמעבר ביניהם שנחווה כמסע בעקבות רמזים ששותל ה Puppet Master. המשתתף האקטיבי יוצא לחיפוש אחרי המטמון שעובר באינטרנט (באתרים, מיילים וסרטוני וידאו) ובעולם האמיתי (מספרי טלפון, מטמונים שמוחבאים בכתובות שונות, תוכניות רדיו). מה שנוצר הוא נאראטיב שהמשתתפים לוקחים בו חלק פעיל ומעצבים אותו. 

המשחקים האלה עומדים בפני עצמם או משמשים כמוצרי תוכן משלימים למוצרי תוכן "מסורתיים" כגון סרטים, תוכניות טלויזיה וספרים. הרווח של מי שבונה אותם הוא זיקה עמוקה של המשתתף אל המוצר המקורי, יחסי ציבור, ושטח פרסום נוסף.

הדוגמה הקלאסית  היא אתר הבית של חברת Primatech Paper. זהו אתר בית אפור של חברה אפורה שלמעשה קיימת רק בסדרת הטלוויזיה גיבורים. פריימטק נייר היא מקום העבודה ומקום המסתור של אדם בנט, אחד מגיבורי הסדרה. האתר מספק מספר טלפון פעיל ודרך להגיש רזומה למי שמעונין לעבוד שם. מי שאכן שלח קורות חיים קיבל רמזים לגבי דמויות אחרות בסדרה.

סדרה אחרת שלקחה את הARG צעד אחד קדימה היא אבודים עם המשחק The Lost experience. דרך מספרי טלפון, מודעות בעיתונים, רמזים בתוכנית, מיילים ווידאו בלוגים המשתתפים קידמו את החקירה של רייצ'ל בלייק אל תוך סודות האי והארגונים שעומדים מאחוריו.  חלק מהרמזים הוחבאו באתרים של מפרסמים בסדרה או בפרסומות שלהם במהלך השידור של התוכנית בטלויזיה.

 

אחד האלמנטים הבסיסים של משחקי מציאות מדומה הוא קונספט הThis is not a Game. מה שעומד מאחוריו הוא ההתייחסות העצמית של המשחק לעצמו, תמיד כמציאות אמיתית. מובילי המשחק לא נחשפים עד לסופו וכשהדמויות יוצרות קשר עם המשתתפים (למשל צ'אט בפייסבוק) הן לא מורידות את המסכה או מתייחסות אליה ככזו.

באתרי הוידאו המושקעים של החברות שמופיעות ב"אבודים", מתייחסות אמנם לסדרה הטלוויזניות אבל כאל סדרה בדיונית שמבוססת על אירועים אמיתיים שהיו סודיים, עד שהתחיל המסע (המשחק) של המשתתפים בעקבות הרמזים. מדובר בשיווק ויראלי של תוכן טלוויזיוני שהביא, בבריטניה בלבד,  30,000 משתתפים בכל רגע נתון. למשחק יש גם מעריצים בישראל שפתחו אתר בעברית .

למרות שהאינטרנט הוא הכלי המרכזי בARG, לכל פלטפורמה שנמצאת בשימוש (סלולרי, טלוויזיה, דפוס וכו) מיוצרים תכנים חדשים שנכונים לה. לא משחזרים תכנים אלא בונים עולם מאלמנטים בעלי אופי שונה.

 The Beast מ2001 הוא "האזרח קיין" של משחקי המציאות החלופית. הוא נולד כפלטפורמה שיווקית לסרטו של סטיבן ספילברג אינטליגנציה מלאכותית (AI).  המשחק משך אליו 3 מיליון משתתפים בשלושת החודשים שהוא הורץ ויצר רשת מעריצים ופורומים שפעילה עד היום. נקודת המפגש של המשתתפים עם המשחק הייתה בקרדיט שהופיע על פוסטר הסרט ל"פסיכולוגית רובוטים" (תרגום מאד חופשי) בשם Jeanine Salla. הרצה בגוגל של שמה הביא את המשתתפים לנקודות פתיחה למסע.

יש אפילו ספר ARG שנקרא Cathy's book שכולו משובץ מספרי טלפון פועלים ואתרי אינטרנט שמספקים פרטים נוספים שמקדמים את העלילה שמתחילה בספר. במקרה הזה, המשחק לא תחום בתקופת זמן מוקצבת אלא מאפשר לכל קורא/גולש לחוות את המשחק בעת רכישת הספר. פרסומת לספר אפשר לראות  כאן

הוידאו הבא מספר את סיפורו של משחק מציאות אלטרנטיבית בשם  I love Bees ששימש כהקדמה שיווקית להוצאת משחק המחשב Halo 2. הPuppet Master שלח אלפי אמריקאים לטלפונים ציבוריים בשעות מסויימות היכן שהם קיבלו קודים וחלקי אינפורמציה שהם הזינו לאתר וכך נוצר מאגר ידע ממנו היה ניתן לבנות את הסיפור של המשחק.

באשר לישראל, ב2007, סלקום הפעילה את פרוייקט ווליום המושקע שהיה בעל מאפיינים של משחק ARG ובו גולשים התבקשו לסייע לדוני, זמר צעיר, לגלות פרטים על חייו על מנת לזכות בירושה שתאפשר לו לשלם לנושה חובות שנמצא בעקבותיו. איסוף וגילוי הפרטים החשובים האלו היו מטרת המשחק ולגולשים הייתה מסגרת זמן של ארבעה שבועות ו16 משימות.  החיפוש נע מהאתר לאתרים אחרים, פרסומות מושתלות בגוגל ותכנית הרדיו של דידי הררי. המשחק לא היה משחק ARG מלא כי זה היה מסע שכולו נעשה מתוך הבית.

פרוייקט ישראלי נוסף ששילב בין מדיות שונות ביצירת סיפור אינטראקטיבי היה הבלוגרים. לאחר שהפרקים היומיים (וידאו בלוגים) שודרו בערוץ הילדים, המשתתפים המשיכו את לפענח את תעלומת הסדרה בבלוג של אחד מגיבוריה. לסדרה היו 45 פרקים ובאתר הסדרה נספרו יותר ממליון צפיות על ידי למעלה מ100,000 יוניקים.

תחום הARG הוא תחום חסר גבולות שניתן לשלב אלמנטים ממנו כמעט בכל מיזם אינטרנטי. הדומיננטיות של שוק המשחקים והעובדה שמדובר בכלי שיווקי מבטיחים שזה מסע שרק יצאנו אליו

*תודות לאורן צוקרמן שבפרזנטציה שלו התוועדתי לתחום ה ARG.

עדכון 5 באפריל – הארכיטקט – משחק המציאות החלופית הראשון בישראל.

מהאינטרנט לטלוויזיה ב"קוויקי", ראיון עם גיל לביא

קוויקי היא סדרת האינטרנט הראשונה שעלתה בישראל ואחת מסדרות האינטרנט הראשונות בעולם (היא עלתה ב2003 כמו STDB). לפני כחצי שנה היא הפציעה בגרסה טלוויזיונית של 22 דקות בביפ לשלושה פיילוטים והשאלה האם להפוך את הפיילוטים לעונה שלמה הועמדה להצבעה דמוקרטית דרך אתר הסדרה בקשת.

השבוע עולה בביפ עונה שלמה של הסדרה, מה שהופך את קוויקי לסדרת האינטרנט הישראלית הראשונה שעברה לטלוויזיה. אבל זו לא הפעם האחרונה שהם הראשונים במשהו,  גיל לביא, מנכ"ל קטע קטע שיזמה והפיקה את קוויקי, הפך להיות המרואיין הראשון באתר ו"קוויקי" נושא הראיון הראשון.

ספר קצת

ב20003  קטע קטע הרימה את ההצלחה הויראלית המשמעותית הראשונה שלה עם "עשו אהבה לא טרור" אבל השוק הישראלי עדיין לא היה מוכן לפרסומות ויראליות וחשבתי שתוכן סדרתי יכול להיות משהו שיהיה קל יותר להעמיד מפרסם מאחוריו. זכרתי גם שמנכ"ל אינקרדמייל, שהיה הבוס הקודם שלי וחבר טוב, סיפר לי על נעה פניני, בת דודה שלו, שהיא יוצרת קומית מוכשרת. אז יצרתי קשר, ודיברנו על איך מפצחים את הקונספט של סיטקום באינטרנט. נעה גם הביאה את אמיר דוליצקי שכבר עבדה איתו בעבר ויצאנו לדרך עם כתיבת התסריטים.

הבחירה בסדרה שמתרכזת בחייהם של זוג שותפים בדירה תל אביבית הייתה בין השאר תוצאה של הכרח פיננסי. הסדרה צולמה בדירה שלי דאז, שהייתה גם המשרד הראשון של קטע קטע. רבים מהמשתתפים, בכל היבטי ההפקה, היו מתנדבים או ששולמו שכר בסיסי ביותר. גם הכלבה בריגי'ט, זו הכלבה שלי.

החלטנו להרים שני פיילוטים ולנסות למכור אותם. הייתה התלהבות היסטרית מצד הפורטלים מאחר וכולם רצו להיות הראשונים שעושים סדרת אינטרנט. לבסוף הסדרה נמכרה לאינטרנט זהב עבור smile שחיפש למתג את עצמו כאתר קומדיה.

הפרקים הראשונים גרפו מאות אלפי צפיות שאז ,כמו היום, היוו הישג נאה והזמינו מאיתנו עונה שנייה. בשלב זה גם מכרנו את הסדרה לאורנג' ולסלקום כתוכן סלולרי.

את העונה השנייה עשינו כתוצאה ממומנטום ודרישה, ולאחר מכן הסדרה גם עלתה כפילרים לביפ ושם נעצרה ההתקדמות שלה לשלוש וחצי שנים. לבסוף הסדרה נמכרה לנורמה הפקות ובשיתוף קשת הופקו שלושה פילוטים שהקהל הגיב להם בצורה מאד חיובית בהצבעות.

מה קרה בארבע השנים בין סוף הסדרה האינטרנטית והתחלת זו הטלווזיונית?

השחקנים הם אלו שהמשיכו לדחוף אותה לחברות הפקה מתוך כוונה להפוך אותה לסדרת טלוויזיה. אני מבחינתי לא רציתי להמשיך לטלוויזיה מאחר וקטע קטע מתמקדת בתחום האינטרנטי, מה עוד שב2004, עת שודר הפרק האחרון האינטרנטי, לא היתה הצדקה כלכלית להמשיך את הסדרה מבחינתי.

איך לך כמפיק היה השת"פ עם הפורטל?

סה"כ הבנו את הגבולות אחד של השני. הסדרה מומנה ברמת כיסוי עלויות פלוס תוספת מכמות צפיות מסויימת. הפורטל רצה לחנך את הצופים בצפייה טלוויזונית ושחרר פרק כל יום חמישי בערב. זה לא עבד כי השרתים קרסו  בפיק של דרישה. ניסינו גם להאריך את הפרקים מעבר לשלוש דקות, והפרקים האלו גם קיבלו כמות צפיות נמוכות יותר. (צריך לזכור שמדובר בתרבות צפיה באינטרנט של 2003-2004)

מה עשית ברמת השיווק בשביל להגדיל את כמות הצפיות?

הפרק הראשון של כל עונה ("שלום שלום" ו"תוציא את בריג'יט")  קודם גם באמצעים ויראלים, דרך רשימות התפוצה של קטע קטע, ובהתאמה היו הפרקים הכי נצפים. גם אינטרנט זהב קידמה את הסדרה דרך הפורטל שלה, באנרים וביחסי הציבור שמאד הדגישו את הראשונית של הסדרה.

האם היה שימוש בהשמות מוצר או בפרסום תוכני אחר?

ככל שהסדרה התקדמה התאפשר לנו נתח מימון גדול יותר דרך השמות מוצר. בפרק הוירוס(הסרטון בהמשך)למשל מוזכרים כמות מותגים מרשימה. גם השתמשנו בשחקנים של הסדרה בשביל לייצר פרסומות ויראליות אחרות של קטע קטע למוצרים אחרים כמו מסטיק מאסט.

האם היום היית מפתח את קוויקי כסדרה אינטרנטית עצמאית ולא כמקפצה לסדרת טלווזייה?

אני חושב שהיום היה קל יותר להביא מפרסם מאחורי סדרת אינטרנט. ובקשר לקוויקי, אני לא שולל המשך התפתחות של הסדרה במדיום האינטרנטי יחד עם קטע קטע.

האם היום היית ממליץ ליוצר שמבקש להביא סדרה אל הטלוויזיה ללכת בדרך שלכם?

כן. האינטרנט הוא עדיין הפלטפורמה שהכי זמינה לאמנים חדשים. אמנם עם ריבוי הסרטונים, יותר קשה להתבלט אבל פיילוט באינטרנט הוא דוגמה שקל להציג אותה ולהפנות אליה בעזרת לינק. בנוסף ישנם סרטונים שמצליחים להביא הרבה צפיות רק על הכוח הויראלי של עצמם. אם קורה משהו כזה אז יש לך גם הוכחות בשטח איתם לבוא לחברות הטלוויזיה. בסופו של דבר, האינטרנט הוא הכלי שנותן רייטינג הכי אמיתי.  

Tube Mogul – הפצה רחבה של סרטון בלחיצה אחת

Tube Mogul הוא אתר חדש שרק המילה בונבוניירה תיטיב לתאר את השירות החינמי שהוא נותן. הוא מאפשר בלחיצה אחת לשלוח את הסרטון שלך למספר גדול של אתרי וידאו נחשבים כדוגמת youtube, metacafe, revver ועוד. הסרטון עובר קומפלט יחד עם התאור, הקטגוריה והתגיות שלו לאתר הוידאו ומופיע בדף המשתמש שלך באותו אתר.  

מעבר לנוחות ההפצה, השירות גם מייצר seo טוב יותר לוידאו שלך (דהיינו יותר בולטות בתוצאות מנועי החיפוש). הוא מאפשר לוידאו להגיע לאתרים שבהם התחרות על תשומת הלב הלב תהיה קטנה יותר מאשר בyoutube והוא מאפשר להעלות לאתר פורמטים שונים של וידאו שהוא ממיר לבדו לדרישות של האתרים השונים. (עוד על היתרונות כאן)

הדבר השני שמשמעותי עד מאד בשירות הזה הוא הסטטיסטיקות. האתר מקדם את הוידאו באינטרנט עוד צעד לכיון השפה העסקית של האינטרנט שאחד העקרונות המובילים שלה הוא ש"הכל מדיד." האתר נותן לך סטיסטיקות מקיפות על ביצועי הסרטון שלך בכל האתרים בו הוא נמצא בצורת מספרים וטבלאות. הוא גם מאפשר לך להוסיף סרטים שכבר העלת לסטטיסטיקות שזמינות לך באתר. השירות גם מאפשר לך לעקוב אחרי סטטיסטיקות של סרטונים אחרים או יוצרים אחרים, על ידי הדבקת הכתובת שלהם בעמוד הרלוונטי. מהמספרים האלה ניתן ללמוד על טרנדים, דמוגראפיות ועוד נתונים שעוזרים להבין את תעשיית הוידאו המתפתחת

עוד על השירות מהמנכ"ל עצמו:

השירות, כרגע, מאפשר הפצה ל15 אתרי וידאו ובזמן הקצר מאז השקתו הוא כבר מתהדר ב30,000 יוצרים/מפרסמים שחלקם מותגי תוכן אינטרנט מהגדולים בעולם כמו HBO, Rocketboom, CBS Intercative Vuguru ועוד. האתר פירסם את רשימת 40 מקורות התוכן בוידאו הנצפים ביותר ברשת וכן הוא משתמש בנתונים שהוא מייצר כבסיס למיפוי מעניין של עולם הוידאו באינטרנט.

אם אין לך שם משתמש וסיסמה לאתרים שtubemogul עובד איתם אז אתה יכול להצטרף אליהם דרך השירות. אני ממליץ לעשות גיחה ראשונית לאתר היעד ולמלא את הפרופיל שלך כמו שצריך, ורק אז להעלות סרטים דרך השירות.

מימטיקה והקליפ החדש של Weezer

מימטיקה היא המדע שחוקר את הממים. (מם – meme) וממים "הם יחידות מידע שמועברות שמשתכפלת ממוחות ומאגרים לא חיים של מידע, כגון ספרים ומחשבים…בשימוש רחב יותר, המושג "מם" משמש לפעמים ככל פיסת מידע שמועברת ממוח אחד לשני…ממים יכולים לבטא חלקי רעיונות, שפות, חלקיקים אלמנטריים, מנגינות, דגמים, כשרונות, ערכים מוסריים או אסתטיים או כל דבר אחר שנלמד ומועבר לאחרים כיחידה אחת…ממים מתרבים על ידי חיקוי של פרט אחד בידי השני, ולכן יש צורך במוח מפותח מספיק כדי להבין את ההתנהגות שמחקים אותה…" (המאמר בויקיפדיה ממנו צוטטתי) ( האתר memes.org ממנו המאמר מצוטט) ( הפרק בספר "הגן האנוכי" ממנו האתר מצוטט)

המימטיקה היא המדע שמסביר את תופעת הויראליות של רעיונות בתרבות.  זהו קונספט שהיישום שלו בהבנת תרבות פופולארית הפך משמעותי מאד מאז שהאינטרנט הפך לשחקן מרכזי בה.  הוא טוען שכמו בגנטיקה יש יחידות (גנים או ממים) ששורדות טוב יותר מיחידות אחרות. שהיתרון היחסי שלהם מבטיח שהפער בינם לבין שאר היחידות (תכונות בטבע ביחס לתכונות אחרות, או סרטונים ברשת ביחס לסרטונים אחרים) רק יגדל ויתרחב.

להיט ויראלי היה הדוגמא האולטימטיבית לתופעה מימטית, עד שבא הקליפ הגרובי מגנובי  החדש של וויזר ובנה עוד קומה: להיט ויראלי שמורכב מלהיטים הויראלים קודמים:

בפעם הראשונה (לפחות באופן חי, South Park כבר הפגישו את הווב סלב בקרב אנימציה עקוב מדם) בסרטון אחד נפגשים האוגר הדרמטי, גשם שוקולד, נומה נומה, האבולוציה של הריקוד  ועוד כוכבים ויראלים נוספים כדי להופיע בקליפ Pork and Beans של Weezer.

מתיו קולן, במאי הקליפ דיבר בראיון למגזין Wired על ההבדל בין הקליפ שלהם לבין הקטע של South Park.  בעוד בסדרה המצויירת המסר הוא שהגיע הזמן להתקדם מאנשים שנתקלו בטעות ב15 דקות של תהילה, הקליפ שלהם חוגג את היכולת של אנשים לחגוג ולהפיץ את היותם בyoutube.  הוא גם מציין שהקליפ מעניק גאולה לאנשים שהתהילה באינטרנט תפסה אותם לא מוכנים, כמו האפרו נינג'ה שעבד קשה כל חייב להיות איש פעלולים הוליוודי, ואילו טעות שעשה באודישן, היא זו שחרטה את דמותו בתודעת מיליונים. הסרטון הבא הוא הסרטון המקורי בו נראית הטעות ולאחריה המסע הקצר לתהילה ואת הרעש שהיא עשתה כשהוא נתקל בה.

עדכון 8.8.09 צוות רוקטבום מדסקסים את המם האחרון, סנסציית האינטרנט חתול מנגן על פסנתר