ארכיון תגיות: רייטינג

2011 בקרוס מדיה – עשרת הפרויקטים הטובים.

2011 היא השנה בה הפסיקו להסביר את המושג "קרוס מדיה" במסדרונות הטלוויזיה. זהו. כולם יודעים שמסך הטלוויזיה הוא לא המסך היחיד שמעסיק את הצופים בכל רגע נתון ובשביל להישאר רלוונטים, גופי הטלוויזיה צריכים להראות נוכחות אונליין, במחשב, בסלולרי וגם בטאבלט.2011 היא גם השנה שבה פחות ופחות פרויקטים של קרוס מדיה תוקצבו דרך מחלקות השיווק וזאת מכיוון שמחלקות ייעודיות ותקציבים יעודים הוקצו לפעילות במדיות החדשות.

השאלה הגדולה שנשארה פתוחה היא איך עושים את זה נכון, איך מייצרים הרחבות דיגיטיליות של מותגים טלוויזיונים שאפקטיבים למטרות של הגוף המשדר? כפי שעולה מהדוגמאות בהמשך יש כבר תשובות שמסתמנות לעשייה הזו, אבל מעל לכל מתבהר שאין ולא תהיה תשובה חד משמעית. באותו אופן שיש גיוון תכני בעולם הדינמי של הטלוויזיה, כך יהיה גיוון לייצוגים שלו בעולם הדיגיטלי. ככל שהטלוויזיה תמשיך להשתכלל, כך גם אפשרויות הקרוס מדיה ימשיכו להשתכלל. רק הרבה הרבה הרבה יותר. למשל…

הבלוג של ג'ון ווטסון –  אחת הדרכים בהם יוצרי הסדרה "שרלוק" הביאו את סיפורו של הבלש המפורסם למאה העשרים היא בכך ששינו את פלטפורמת הסיפור של ווטסון מיומן לבלוג. אותו הבלוג  קיים ברשת והוא נראה כמו שבלוג אמיתי נראה ולא כמו הפקה שיווקית . הוא גם כתוב כמו שהדמות הייתה כותבת אותו בתוך האותנטיות של עולם הסדרה.

בר קארמה – תכנית טלויזיה שעלתה ברשת current tv האמריקאית. ייחודה הוא בכך שהפרקים צולמו מספר שבועות לפני ההקרנה שלהם, לאחר ששולבו בתסריטים שלהם הצעות של הגולשים לגבי הסיפורים והדמויות. לפניכם סרט על הפרויקט והממשק שנוצר במיוחד בשבילו.

Pepsi Sound off –  הקונספט של social tv מתייחס לניהול שיחה רבת משתתפים בזמן השידור דרך פלטפורמות של רשתות חברתיות. היעד של פפסי עבור X Factor נבנה על ההצלחה של תרבות הצפייה הזו ולמעשה היה אתר שמרכז בו שיחה על התכנית בזמן השידור. העוגן שלו היה הממשק הגראפי המוצלח שנתן ביטוי לטרנדים ואלמנטים בשיחה שנערכה בטוויטר.(למשל גרף, על מי מהשופטים מדברים יותר, איזה מתמודד מקבל את התגובות הכי שליליות וכל זאת בצורה ברורה ומתעדכנת מיידית). האתר כבר לא זמין כי התכנית לא באויר אבל פה תוכלו לראות את השימושיות שלו

Gale Boetticher case file – הסדרה "שובר שורות" משופעת באירועים מהצד הפלילי של הדרמה שגוררים אחריהם אנשי חוק וחקירות משפטיות. כשגייל בוהטיצ'ר (אחת הדמויות) נרצח, תיק החקירה שלה הפך זמין לצפייה באתר התכנית. הגולשים יכלו לעבור על הראיות ולבחון אם הם קלטו משהו שהחוקרים פספסו.

Abduction – חברת הסרטים Lionsgate עשתה שימוש חלוצי בפלטפורמת הפייסבוק על מנת  להשכיר ולשדר תכנים קולנועיים ולשדר  תכנים קולנועיים מתוך עמוד המעריצים של הסרט. שימוש דומה (ללא השכרה) נעשה על ידי BBC עבור צפייה בפרקים של דוקטור הו.

The Flaming C – קונאן אובראיין הוא אחד המאסטרים של שימוש בקרוס מדיה. הוא לא רק הפך את הצופים לקהילה, אלא גם נתן להם שם – Team COCO. אחת הפעילויות המהנות שנולדו מהתכנית הוא גיבור העל הקומיקסי שקונאן יצר בדמותו The Flaming C. מה שהתחיל כאיור הפך להיות טריילר מושקע לסרט, אתר ייעודי ופעילות מעריצים סביב התוכן שהם בפועל יוצרים. הסרטון הבא למשל הוא עבודה של חבר קהילה.

Sexperience – ערוץ ארבע הבריטי מבסס את תכנית הסקס שלו (תכנית תעודה על סקס) על סקר ארצי שהוא עורך בנושא ההרגלים המיניים האמיתיים של תושבי הממלכה. השנה הוא נתן לסקר ביטוי אנימטיבי שבו אתה מוזמן לא רק לחקור את השאלות המעניינות אלא גם לראות את התשובות בצורה גרפית דינמית לפי חיתוכים. בסופו של דבר אתה נשאר עם ייצוג גראפי של שאלה בסגנון: מי עושה יותר סקס, אנשים עם אייפון או עם אנדרואיד?

Workaholics shout out – סדרת הדגל של ערוץ קומדי סנטרל מצאה מקורית לתגמל חברים שהצטרפו לעמוד הפייסבוק שלהם. מי שעשה לייק לעמוד, אוטומטית נכנס להגרלה ששמו של הזוכה בה נכנס לסדרה כחלק מהדיאלוג.

Corrie Nation – מה קורה כשפארמוויל פוגש את corronattion street, אופרת הסבון הבריטית שמתקרבת לפרק ה8000 שלה!!! כך נולד משחק קז'ואל מרובה משתתפים בפייסבוק שבו אתה מוזמן לבקר ברחוב שבו מתרחשת הסדרה ולקיים שם חיים וירטואליים.

Augemnted Reality Cinema – הפרוייט אחרון הוא אפליקציה שהושקה ב2011 אך עדיין לא יצאה לשוק. מדובר על אפליקציית  augmented reality שמזהה מקומות אמיתיים ששימשו כלוקיישנים בסרטים ובתכניות טלוויזיה. כשאתה במקום כזה, אתה מוזמן לצפות במקום דרך הטלפון והסצנה המקורית תופיע על רקע המקום האמיתי בו אתה נמצא. הנה סרט שמסביר את הרעיון טוב יותר ממני.


מוזמנים לצפות בפרופיל הטוויטר שלי TV meets the Web שתדיר מתעדכן בפרויקטים חדשים של קרוס מדיה

Social TV – טלוויזיה חבר(ו)תית

Social TV הוא מינוח המתייחס לשילוב של טלוויזיה וטכנולוגיה על מנת לייצר אינטראקציה עם הצופים. מדובר בדרך כלל בפעילות של גופי טלוויזיה שנועדה לתקשר עם צופיה דרך פלטפורמות אינטרנטיות חברתיות כמו (אבל לא רק) פייסבוק. הפעילות יכולה לנוע ברמת מורכבות מלחיצת לייק על עמוד התכנית ועד הורדת אפליקצייה יעודית ( כמו אפליקציית הצ'אטים 10like). היא יכולה להתרחש בזמן השידור (כמו פעילות השופטים בטוויטר בזמן השידור של the voice) או כחלק מפעילות שוטפת (למשל, team coco של קונאן אובראיין). לפעילות יזומה של טלוויזיה חברתית יש מטרה אחת – הגדלת כוחו של המותג הטלוויזיוני דרך יצירת שיחה במרחב הוירטואלי.

המהפכה הדיגטילית הסוערת שבה אתרים וטרנדים מוכתרים ומופלים תדיר, כבר סיימה כמה קרבות עם מנצחים ברורים ונקודות אל חזור תרבותיות. אחת מהן היא הרשתות החברתיות, נוספת היא המדיה מולטי טאסקינג – דהיינו ההתנהלות שבה רובנו נמצאים מול יותר ממסך אחד בכל רגע נתון. (מליון וחצי ישראלים כבר מזדהים כצופים שבזמן צפייה במסך עוסקים גם בגלישה באינטרנט, בדיקת מיילים, גלישה ברשתות חברתיות ומשחקים).

ה Social TV אם כך הוא אינו בשורה, הוא פשוט פה. בים של נבואות ותחזיות הוא התמקם כצורה הכי מצליחה של קרוס מדיה מכיוון שהוא מתרחש בזירות שהדומיננטיות שלהם כבר הוכרעה ומתרחש בתוך נורמות התנהגות שכבר אימצנו. סיבה נוספת להצלחה של הטלוויזיה החברתית היא שהצלחה בו משמרת את מרכזיותו של הרייטינג – המדד המרכזי שלפיו הטלוויזיה מנהלת את עצמה. בטקס פרסי MTV האחרון החשיפה של ביונסה על הבמה את העובדה שהיא בהריון גרמה להתפרצות תגובות שכללה 8868 ציוצים בשנייה (שרובם אגב הגיעו ממכשירים סלולריים). הצורך להשתתף בשיחה הדביק את הגולשים למסך והביא גולשים אחרים לפתוח טלוויזיה.

במחקר חדש של חברת נילסן נבחנה הקורלציה בין באזז ברשתות החברתיות לבין רייטינג. הממצאים לא מפתיעים אבל מאששים תחושת בטן והגיון בריא. לפי המחקר, עלייה של תשעה אחוזים בבאזז רשתות חברתיות מתרגמת לעלייה בנקודת רייטינג אחת. המחקר גם מדגיש שהקורלציה הזו במיוחד רלוונטית לקבוצת הגיל של 18-34. נתח דמוגרפי שתוך חמש שנים יהפוך ל13-39 ותוך עשור לגילאי 10-50.

ניצול נכון של רשתות חברתיות מתבקש מול אירועים חיים ואירועי ספורט, שבאופן טבעי הכוח שלהם הוא בזה שהם מעוררים שיחה במהלך התרחשותם ולא פחות חשוב, צריך לצפות בהם בשביל להיות חלק מהשיחה למחרת. אבל לתכניות מתוסרטות יש יתרונות משלהן באסטרטגיה דיגיטלית חברתית. רשת FOX ניצלה את העובדה הזו כדי לעשות מעשה שהוא לא פחות ממדהים. היא הפכה את Glee  להצלחה במונחי רייטינג עוד בטרם שודר הפרק הראשון. זה לא היה מקרי, היא עשתה את זה שוב העונה עם הסדרה New Girl. רשת פוקס עשתה זאת על ידי יצירת אקוסיסטם של מסכים ופעילות חברתית שבהם יצירת עניין יכלה לגדול לכדי שיחה חיובית עד נלהבת.

גדילתו הטבעית והמהירה של תחום ה Social TV מבשר על עולם שבו התוכן הוא אינו תכנית טלוויזיה או סרט קולנוע אלא משהו שחי בכל המסכים, על מערכת יחסים בין הצופה לטלוויזיה שאינה חד סטרית אלא דיאלוג, על עתיד שבו מסך הטלוויזיה הוא רק במה אפשרית אחת מתוך מספר פלטפורמות ועל שינוי תפיסתי לפיו הגופים המנהלים את התוכן אינם ערוצי טלוויזיה אלא גופי שידור. כמו Social TV עצמו לא מדובר על העתיד הרחוק אלא על הווה דינמי שכבר קובע עובדה.

עדכון דצמבר 2011 : רשימת 50 האפליקציות שהופכות את המסך לסוציאלי

נטפליקס – עתיד הטלוויזיה.

חברת Netflix היא חברת וידאו שהצליחה היכן שגופי טלוויזיה רבים נכשלו. היא מצאה את הדרך לגרום למליוני אנשים לשלם על צפיה בתכנים טלוויזיוניים דרך האינטרנט. בדרך היא הכניעה יריבות ותיקות (בלוקבאסטר שפשטה את הרגל) ניצחה את ההורדות הפיראטיות (יותר אנשים משלמים על תכני וידאו מאשר צורכים אותו דרך ביטורנט בארה"ב) והפכה ליצרנית תוכן בעצמה (House of cards שתצא בקרוב). נטפליקס הצליחה להגיע למקום הזה בזכות חשיבה אינטרנטית. זאת בניגוד לניסיון לכפות מודלים טלוויזיוניים על הרשת.

השירות שנטפליקס מעניקה ללקוחותיה (22 מליון בארה"ב בלבד. מתוכן שמונה שהצטרפו בשנה האחרונה) הוא שירות של צפייה ישירה בתכני וידאו כגון סרטים ותכניות טלוויזיה על גבי האינטרנט בסטרימינג (לחץ וצפה). בניגוד למודלים דומים ברשת, נטפליקס לא מסתמכת על רווח מפרסומות אלא על דמי מנוי חודשיים (8 דולר) לשימוש בשרות. המודל הזה מאד הגיוני בהתחשב בעובדה שפריחת הצפייה הדחויה, ברשת ובVOD, נובעת בין השאר מהרצון להימנע מפרסומות שקוטעות את חווית הצפייה.

האלמנט השני בשרות הוא הצפייה ללא הגבלה ברגע שאתה מנוי. גם בזה יש הגיון אינטרנטי. אם הגולש צריך לעבוד בשביל להשיג תכנים שונים, הוא יכול לעשות את זה בלי לשלם לגורם שלישי. התמריץ לתשלום דמי מנוי הוא הנוחות של הכל במקום אחד.

בנוסף הנוחות מתבטאת גם ממשק נוח וקל לשימוש שמשלב בין החוויה הטלוויזיונית לזו האינטרנטית. הן מבחינת הדפדוף והן מבחינת הנגן (עוד על הממשק הנכון לצפייה טלוויזיונית דרך הרשת במאמר הזה).  מעניין בהקשר הזה (ולאור דומיננטיות פייסבוק) הוא שנטפליקס העלימה בהדרגה פיצ'ר רשתות חברתיות שאיפשר לגולשים לראות מה חברים שלהם ראו. הסיבה למהלך הוא שרק 2 אחוז מהגולשים השתמשו בו.

יתרון נוסף של נטפליקס היא העובדה שהחברה עובדת על כל הפלטפורמות והמכשירים, ממחשבים ועד קונסולות. בעולם שעדיין לא מצא פורמט אחיד (windows vs ISO, Iphone vs Androind etc) יש לצרכן עניין להיות חלק משרות שיעבוד לו בכל מכשיר שברשותו, או כזה שירצה לקנות בעתיד.

החשש הגדול של ספקיות התוכן הוא שההצלחה של שרות כמו נטפליקס היא קניבליסטית להצלחה טלוויזיונית. דהיינו, שאם אנשים יצפו דרכו בתכנים זה יהיה על חשבון צפייה טלוויזיונית (שיש לה הכלים והמימון להרים תוכן ראוי).

יש כבר מספיק ידע ונסיון ברשת (ובבלוג) על מנת לבחון את ההשערה הזו, והתשובה שעולה פעם אחר פעם היא שזה פשוט לא נכון. להפך. ביחסי טלוויזיה ואינטרנט הכלל הוא שככל שיש לך יותר צפיות במסך אחד, כך יש לך יותר צפיות בכל המסכים. המסכים תומכים אחד בשני

נטפליקס העניקה חיים נוספים, ולא פחות חשוב, רווחים נוספים לסדרות שלא היו הצלחה גדולה בשידור הראשון שלהם בטלוויזיה. סדרות דוגמת firefly שירדה מהמסך ולעדת המעריצים שלה לא הייתה אופציה חוקית לצפות בפרקיה עד נטפליקס. מנכ"ל החברה ציין במכתב למשקיעים שעונות ראשונות של סדרות כמו ספארטקוס וגלי היו הצלחה גדולה באתר מה שדחף רייטינג לעונות נוכחיות שרצו בטלוויזיה (נטפליקס משדרת את פרקי הסדרה זמן קצר לאחר שעלו במסך הטלוויזיוני).

Netflix עשתה לאחרונה צעד מעורר הדים בכך שהייתה לגוף הלא טלוויזיוני הראשון מסוגו שנכנס להפקה טלוויזיונית גדולה. הסדרה היא House of Carrds – רימייק לסדרה בריטית שיככבו בו קוין ספייסי ויביים דיוויד פינצ'ר (מועדון קרב) לדברי הייסטינגס, מנכ"ל החברה אחד הדברים המכריעים בהחלטה להשקיע בסדרה (הוא נלחם בHBO ו Showtime שגם רצו בה. לבסוף ניצח כשהתחייב מראש לשתי עונות)  היו נתונים שיש לו מתוקף האינטרנטיות של השרות. הוא יודע מה יחס הלקוחות שלו לכוכבי הסדרה, לבמאי, לז'אנר ואפילו לסדרה עצמה מאחר והמקור הבריטי היה הצלחה באתר.

נטפליקס מקיימת בתוכה לקח שנלמד מתעשיית המוסיקה שהתרסקה מול השינויים שהביא איתו האינטרנט. שם הנסיון לשלוט בתכנים על ידי החברות המסורתיות והמודלים שהם הכירו הביא לכך שלצרכן היו שתי אופציות: אופציה יקרה (קניית דיסק) ומנגד אופציה של גניבה (הורדות בלתי חוקיות). לא הוצע לצרכן דרך אמצע והוא לקח את החינם. ההצלחה הפנומנלית של Itunes הוכיחה שאם תיתן לצרכנים מודל נוסף, מוצלח, הם יבחרו בו וגם ישמחו לשלם עליו.

נטפליקס היא אופציה כזו. דרך אמצע שעובדת. מאחר ויש לא מעט מאפיינים דומים בקרב תרבות צפייה הגלישה ברחבי העולם המערבי. יש לגופי מדיה גם מחוץ לארה"ב הרבה מה ללמוד מהבחירות המוצלחות שהחברה עשתה.

להתנתק מהכבלים, להתחבר לטלוויזיה

מצד אחד 200 ערוצים שאין בהם מה לראות, לוחות שידורים שאתה צריך להתאים את עצמך אליהם ו"חבילות ערוצים" שמכריחות אותך לשלם על דברים שאתה לא רוצה. מצד שני איזה תוכן שרק תרצה, באיזה זמן שתרצה, במחיר של קו אינטרנט. אז למה לא כולם מתנתקים מהכבלים והלווין ועוברים לצפייה דרך האינטרנט? במילה אחת – נוחות.

Cord Cutters (חותכי הכבלים) הם אנשים שבחרו להתנתק מספקי הטלוויזיה ולעבור לצפייה דרך החלופות: אתרי זכייניות, אתרים לצפייה ישירה, ממשקים  בפלייסטיישן, ערוצים פתוחים, אתרי שיתוף קבצים ועוד. למרות שבארץ Cord Cutters כנראה לא יגיעו למספרים משמעותיים בזמן הקרוב, הם מאד מאד חשובים לתעשיית הטלוויזיה כי הם הסמן הימני. הם הצורה המזוקקת והברורה ביותר של האופן בו הרגלי הצפייה משתנים ומהם אפשר ללמוד מה האתגרים העתידיים של תעשיית הטלוויזיה.

אז איך נראה הCord Cutter הישראלי : את הערוצים המסחריים הוא רואה דרך אנטנה או דרך ממיר דיגיטלי (חד פעמי 600 שקלים), סדרות ישראליות הוא רואה באתרי הזכייניות, סדרות אמריקאיות הוא רואה דרך אתרי צפייה ישירה, כבל מחבר בין המחשב לטלוויזיה, העכבר האלחוטי הוא השלט והמתקדמים משתמשים בתוכנות מדיה סנטר בשביל לדפדף בנוחות בין כל האופציות. הוא משתמש בהורדות בלתי חוקיות יותר ממקבילו האמריקאי אבל זה בגלל שבארץ עוד לא נתנו לו פתרונות מספיק טובים (ולא שזה בסדר לצפות בתכנים פיראטיים, אבל זו המציאות, השאלה מה עושים איתה?) אבל המאפיין הכי רלוונטי של הCord Cutter הישראלי הוא שהוא צעיר. 

זו תהיה טעות פאטלית לחשוב שמי שצורך טלוויזיה מבלי לעבור אצל הכבלים או הלווין שייך לקבוצה מסויימת כמו גיקים או מעמד ביניים אורבני. הוא לא, הוא שייך לקבוצת גיל! אם אתה מתחת לגיל 30, אתה מורגל בצפייה בסדרות שהורדו דרך המחשב. אם אתה מתחת לגיל 25 אתה מורגל בצפייה ישירה לתכנים טלוויזיונים על המחשב. אם אתה מתחת לגיל 20 ההשתלבות של מסך המחשב והטלוויזיה הוא פשוט כמו לחיצה על השלט. אותם בני 15-30 של היום הם מסת הצופים של מחר והם לא ירגישו צורך להסתפק במה שמציעים להם היום.

לשם המחשה תחשבו על הדוגמא הבאה: לפני 15 שנה הדור שיצא מהצבא, יצא לראשונה לעולם שבו זה הגיוני ופיננסי שכל אחד ירכוש מכשיר סלולרי לעצמו. אותו הדור, שהיום בונה את בתי האב ואת המשפחות הצעירות כבר לא ממש מוצא לנכון להתקין קווים יבשתיים אצלו בבית. הוא כבר מכיר את השפה וזה לא מסמן עבורו שינוי ממשהו שאליו הורגל. הכבלים, הלווין והערוצים המסחריים בישראל התמקצעו במה שהם עושים: יש יותר רייטינג, יש יותר רווחים. אבל הם ממקסמים את הפוטנציאל של קהל הלקוחות שכבר היה ברשותם. נשאלת השאלה האם הם רלוונטים לדור הצעיר יותר שגדל עם האינטרנט והמחשב והאיי פון?

 בפסטיבל ראש פינה האחרון שמעתי את אחד מבכירי התעשייה שציין בזלזול שזו שנה רביעית שיש את ההרצאה של "ההוא שמראה איך אנשים ייראו טלוויזיה דרך המחשב" והוא עוד לא רואה שינוי. זו כמובן דרך אחת להסתכל על זה. הדרך השנייה אומרת שארבע שנים של אותה הרצאה אומרת שהתופעה הזו לא הולכת לשום מקום. אפשר להסתמך על דוחות ומחקרים (כמו זה וזה וזה וזה וזה), אפשר לקרוא להתעדכן על שטף המוצרים החדשים שממשיכים להסתער על המבצר הטלוויזיוני (גוגל טיוי, you tube leanback, אפל טיוי, בוקסי, איי פאד וכו') ואפשר פשוט להרים את הראש.

Torec הוא אתר שכל ענייניו הוא קבצי תרגום עברי בחינם לסדרות ולסרטים (שאנשים הגיעו אליהם ממקורות אחרים). יש שם עשרות אלפי כותרים ומליוני הורדות. נשאלת השאלה מי הקהל האדיר שצורך את השירותים האלו? אז ככה, הם כנראה מתחת לגיל 35, הם לא מוגבלים לכבלים או לווין מבחינת הרכש שהם צופים בו, הם נינוחים מבחינת התפעול האינטרנטי,הם נהנים מצריכת תכנים שלא הגיעו דרך הטלוויזיה והם הרבה הרבה אנשים שהולכים להיות בקרוב מאד המסה של הלקוחות הפוטנציאלים של ספקי הטלוויזיה.

אני מדגיש שאני לא בעד צפייה פיראטית ואני חושב שגופי השידור הם עדיין הברירה הכי מוצלחת לייצור תוכן טלווזיוני ישראלי מקורי, אבל אם הם רוצים להישאר רלוונטים הם צריכים להפסיק לחפש דרכים למכור את מה שהם רוצים למכור ולהתחיל לבדוק מה הצרכן העתידי שלהם רוצה ויכול לקנות. את התשובות אפשר למצוא כבר עכשיו אצל הCord cutters. אם תפסת אותם, תפסת את כולם.

הפוסט הופיע גם בדה מרקר שיווק

קידום טלוויזיה דרך האינטרנט 2

במאמר הקודם כתבתי על היתרון שבקידום מוצרי תוכן טלוויזיונים דרך תוכן משלים אינטרנטי. מוזמנים לקרוא את המאמר שוב (וגם את מקרה המבחן של השימוש בניו מדיה בתכנית glee). השורה התחתונה היא שככל שיש לך יותר צפיות במסך אחד, כך יש לך יותר יותר צפיות בכל המסכים. בעולם שנמצא בתקופת מעבר שבו השידור הליניארי מאבד גובה לטובת מותגי תוכן בינלאומיים, הדבר נכון שבעתיים. להלן סקירה של עוד שימושים בניו מדיה לטובת קידום הפלטפורמה הטלוויזיונית:

Conan takes your questions – נתחיל מהברור ביותר, פייסבוק ויוטיוב. זה הברור ביותר כי כולם כבר שם. זה גם המקום בו נעשה השימוש הכי חסר מעוף במדיה החדשה כי כולם שם!!!! אם יש לך תכנית טלוויזיה ולתכנית יש דף בפייסבוק ולדמויות שלך יש דפים בפייסבוק אז ברוך הבא לנקודת השוויון הגדולה. זה כמו להגיע לפגישה חשובה ולשבת בצד ובשקט ומדי פעם להשמיע כן חלוש. פייסבוק זה פלטפורמה, צריך להשתמש בה בשביל להגיד משהו, לייצר שיחה ולתגמל את מי שנמצא בה.

חזרה לקונאן אובראיין. הוא עשה משהו פשוט אבל השקיע בזה. הוא פרסם ביו טיוב שהוא ישמח לקבל שאלות בדף הפייסבוק של התוכנית, ואז עשה סרטוני וידאו שבהם הוא עונה עליהם. 3200 תגובות תוך שמונה שעות. לקח לו פחות משבוע בשביל להתחיל לייצר סרטונים עם תשובות ובאותו שבוע היו כבר מעל 5000 שאלות. מה שעוד מעניין בפעילות הזו הוא, שבדומה לglee , היא מגיעה לפני שהתכנית בכלל התחילה (נובמבר 8) 

 Ask a spy – רשת USA (של NBC) רצתה לקדם את סדרת הריגול שלה Burn Notice. לשם כך היא יצרה יעד שבו אוסף של סרטוני וידאו. בסרטונים, כוכב הסדרה, מסביר איך ליישם ידע של מרגלים לטובת בעיות וסיטואציות יומיומית כמו "מה לעשות כשאתה שוכח את השם של הבן אדם שפתח איתך בשיחה?", "מה לעשות אם אתה חייב לסיים את השיחה כי היא משעממת" ועוד.  הסרטונים מושקעים, כיפיים וצינים ועושים פרומו מעולה לרוח הסדרה בלי להראות אותה.

יתרון נוסף של פעילות כזו הוא שהיא מביאה אנשים לאתר האינטרנט של רשת הטלוויזיה: האנשים נחשפים לתכנים נוספים של הרשת והרשת מרוויחה יותר מפרסום באינטרנט. היתרון של חיזוק היעד האינטרנטי של הרשת, הוא לא רק בשווי של הנדל"ן הדיגיטלי. אנשים צופים בתכנים יותר ארוכים כשהם נמצאים ביעד של גוף השידור, מאשר אם הם צופים בהם באתרים אחרים (לפי המחקר העדכני הזה).

Chain of Thought –  ארבעים אחוז מהזמן שאנשים נמצאים בפייסבוק הם משחקים. בכלל, משחקים, ובמיוחד casual gaming הם התנהגות בולטת ברשת ותופסת עדיפות גבוהה מאד אצל גילאי ה12-30. רשת MTV קידמה את הסדרה של The Hard Times of RJ Berger בעזרת משחק פלאש. המשחק מציג את הדמויות מהסדרה ואת עולם המושגים שלה. זה מתחיל מסרגל הטעינה שממוקם אסטרטגית לציין את "התכונה הבולטת" של גיבור הסדרה וממשיך במשחק עצמו. היתרון הנוסף של משחקי הפלאש הוא שהם מאפשרים יצירתיות גבוהה בתג מחיר נמוך יחסית ומאד קל להפיץ אותם.

Where is Dexter – עוד בענייני משחקים ועוד בענייני תוכן משלים יצירתי ולא יקר. הקריאטיב מאחורי המשחק השתמשו ביכולת המוצעת של יוטיוב להפוך איזורים בסרטון ללינקים (זמין לכל גולש) ויצרו גרסה אינטראקטיבית של "איפה וולדו". מעבר למשחק המגניב כשלעצמו, יש פה קשר תימטי לעולם התוכן של הסדרה.

Harpers Isalnd – סדרת מתח/אימה של CBS שמספרת על אי וסוד אפל ו25 דמויות שימותו אחת לפרק. מה שמצית את הסדרה הוא סיפורה של בחורה צעירה שמגיעה לאי במטרה לעבוד במקומון שלו הHarpers Globe ולהקים את האתר שלו. האתר, על כל הכתבות שבו (שחושפות את "הסוד") היו זמינות לקריאה לפי הרצף שבו הן הופיעו בסדרה. אותה רובין, כבר הייתה מוכרת לצופים שליוו אותה בסדרת האינטרנט לתחילת הסדרה. הסדרה הייתה כר פורה לפעילות רשתות חברתית וניסויים בתכנים חוצי מדיות והנה סרט שמסכם אותן:

לסרטון הזה כמו לסרטונים אחרים שמסכמים קמפיינים יש נטייה טבעית להראות בצורה ברורה שהם היו נורא מורכבים. העניין עם פעילות ניו מדיה מהסוג הזה, שבדיוק כמו תכנית טלוויזיה, היא נבנית בצעד הגיוני אחרי צעד הגיוני והמכלול נמצא רק בסוף. אופן בניית הפעילות, אמנם לא פשוט אבל גם לא מאד מסובך. אלו אותם צופים, שלחיצה על אותן נקודות מפעילה את אותם הרגשות. השוני הוא בפלטפורמה, בכלים שהיא מזמנת ובשאלה באיזה אינטנסיביות אתה רוצה שהצופה יתקשר עם התכנים שלך.

בארץ, אנחנו לא רואים הרבה יוזמות כאלה, ולא שחסר רצון. הסתבכות פוטנציאלית שעומדת בדרכן של יוזמות כאלה, היא השאלה האם הכסף לתוכן ניו מדיה שנועד לקדם תוכן טלוויזיוני, צריך לצאת מתקציב השיווק או מתקציב התוכן. כשהשיווק אחראי על התקציב החשיבה היא קופרייטרית ולא חשיבה של תוכן ולכן הרבה יוזמות ניו מדיה מרגישות דלות. כשהתקציב הזה מגיע ממחלקת התוכן, בדרך כלל יש התנגשות בין תפיסה של תוכן טלוויזיוני לזה של האינטרנטי. כשנציגי ניו מדיה בתחנות הטלוויזיה נדרשים לפרוייקט (והם האנשים הנכונים למשימה) יש להם מזל אם הם קיבלו תקציב לנהל חשבון פייסבוק. נקודת השיוויון הגדולה.

במילים אחרות, מותגי תוכן וטאלנטים, עולים בחשיבותם על הערוצים שמשדרים אותם מכיוון שהערוץ המקורי הוא רק עוד מקום בו ניתן לצפות בתכנים. ככל שיש לך יותר נכסים כאלה, כך כוחך עולה. במלחמה הזו, שדה הניו מדיה הוא שדה שבו הקרב הכי פתוח יחסית. בעולם של תכנים שדומים באופן מחשיד אחד לשני, ניתן והגיוני לייצר את הבידול בחוויה המשלימה. הצופים כבר שם, השאלה היא איך אתה תופס את תשומת הלב שלהם. רמז: הם אוהבים תוכן. 

עדכו דצמבר 2010 – מחקר חדש מבית נילסן מצביע על הקורלציה בין צפייה במסך האינטרנט לצפייה במסך הטלוויזיה ובמילים אחרות: כלל שיש לך יותר צפיות במסך אחד, כך יש לך יותר צפיות בכל המסכים

 המאמר פורסם גם בדה מרקר שיווק

 

אסטרטגיית הניו מדיה של glee

קומדית הנעורים המוזיקלית Glee היא אחת ההצלחות הגדולות של הטלוויזיה האמריקאית בשנים האחרונות. היא להיט בכל העולם, הפסקול מככב במצעדי המכירות, והיא הפכה מסדרת טלוויזיה לעולם תוכן שתושביו נקראים gleeks. כמו אובמה בזמנו, גם הצלחת הסדרה קשורה באופן הדוק לעבודת ניו מדיה חכמה, שבה התוכן של הסדרה הוא בסיס ליקום ניו מדיה שהצופים יכולים לצלול בתוכו, לשחק איתו ולשיר איתו. 

עבודת הניו מדיה החלה עוד לפני הסדרה. רשת FOX לקחה סיכון כאשר שידרה את הפרק הראשון במרחק של ארבעה חודשים משאר הסדרה. הפיילוט שודר במאי 09 ואילו הסדרה החלה בספטמבר. מה שנעשה ברשת בין הפיילוט לבין הפרק השלישי הוא מה שגרם לכך שעוד לפני עלייתה לאויר היא כבר הייתה להיט.

הפיילוט המוקדם איפשר לסדרה לצבור לעצמה אוהדים והיווה בסיס שממנו ניתן לייצר דיון ופעילות ברשת. עד כמה זה עבד אפשר ללמוד מהעובדה שעוד לפני שהפרק השלישי של הסדרה שודר, הקמפיין שנועד לקבוע מי המעריץ הכי אדוק של הסדרה כבר היה בשיא פעילות. זה לא רק הפיילוט שהיה זמין לצפייה באינטרנט לאורך ארבעת החודשים שאיפשרו רמת הזדהות והכרות שצריך בשביל לבסס תחרות כזו, אלא גם פעילות בטוויטר בצורת חשבונות לכל דמויות הסדרה (כדמויות), גם דרך פעילות קד"מ ענפה (הכוכבים נשלחו לקניונים ולכנסים רלוונטים) וגם דרך פעילויות רשת כמין תחרות קריוקי בmyspace.

במילים אחרות, הקידום של המוצר התנהל במלוא עוזו ארבעה חודשים לפני שהמוצר עצמו יצא לשוק, וזאת על סמך הנחת העבודה שהיקום הפיקטיבי כבר קיים ואין סיבה שהוא לא יתחיל להראות סימני חיים ברשת. התוצאה של הגישה הזו גרמה לכך שהסדרה שהוזמנו ממנה רק 13 פרקים, כבר בפרק השלישי הוחתמה לעוד 11 פרקים (עונה מלאה) ועונה שנייה. 

במהלך הסדרה, הרגל על גז התוכן ברשת נשארה במקומה בצורת עבודה עם בלוגרים וכתבי וידאו שחזקים ביו טיוב ולהם כבר קהילה משלהם. אותם הבלוגרים קיבלו חומרים מהסדרה שהם יכולים להשתמש בהם בכתבות שהם עושים. דוגמא למה שנוצר במסגרת הזו ניתן לראות כאן.  

פעילות הטוויטר המשיכה להיות מתוחזקת על ידי התסריטאים של הסדרה, מה שהבטיח שהדמויות דיברו כמו הדמויות (ולא כמו מנהלי רשת חברתית, שכבודם במקומו מונח)  ותקשרו באופן הכי אותנטי מול קהל המעריצים הגדל. בנוסף ההפקה המשיכה לייצר חומרים נוספים שנשלחו לערוץ יו טיוב של הסדרה. דברים שנעו מ"מאחורי הקלעים" ועד סגמנטים בסגנון עם מי היית רוצה לאכול ארוחת ערב?

שיא הפעילות התרחש לקראת סיום העונה. המפיק של הסדרה ריאן מרפי הכריז על כך שהם הולכים להוסיף דמויות חדשות בעונה הבאה והאודישנים לתפקיד ייערכו ברשת. הפעילות שנערכה בmysapce סיפקה לנבחנים קבצים של פלייבקים מתוך הסדרה והזמינה אותם להעלות את הוידאו שלהם שרים את אותם השירים. אנשים אחרים התבקשו לדרג את ההופעות של החברים שלהם (בעזרת כוכבי זהב – ע"ע רייצ'ל וכוכבי הזהב שמזוהים איתה בסדרה) והמתמודדים עם הכי הרבה קולות קודמו להפקת הסדרה לבחינה והמשך אודישנים. 30 אלף איש שלחו סרטונים שלהם, 85 מליון איש השתתפו והצביעו. 

בארה"ב, כמו בארץ, בכורת הרשתות החברתיות שייכת באופן גורף לפייסבוק, אבל פעילות חכמה שנותנת ערך לא חייבת להיות באתר שבו "כולם חייבים להיות" להיפך, יש לה הרבה יותר מקום להתבלט במקום פחות רווי. וזה לא רק עניין של מותג חזק שיכול לעבוד בכל פלפטפורמה. glee נבנתה מראש, בעיקר בmyspace, עוד לפני שהייתה glee. ההתייחסות לפייסבוק הייתה כמשהו שנמצא בחבילת הבסיס של כל קידום.

פרופיל או דף קהילה בפייסבוק, וזו כבר דעתי האישית, לא באמת נותן נקודות בחדשנות והוא בטח לא ערך מוסף בפני עצמו. זה סעיף חובה, יישור קו עם כל סמנכ"ל שיווק בעולם המערבי. ומשם צריך להתחיל לעבוד באמת לתת ערך, אם אתם רוצים לקבל ערך.

נדמה שהפקת גלי במודעות אדירה לעולם ולתרבות הפנאי שבהם חיים צופיה ואותם צופים גומלים ליוצרי הסדרה בכך שהם נמצאים באותו עולם שיצרו מענם. בנוסף לפעילויות שכבר מנינו, לסדרה יש אפליקציה לIPHONE שמאפשרת לך לשיר עם אנשים אחרים מהעולם את שירי הסדרה, אפלקציה אינטרנטית בשם photobooth שמאפשרת לך להצטלם עם כוכבי הסדרה. בנוסף, הפרקים זמינים ברשת יום אחרי שהסדרה משודרת בטלוויזיה נגן HD מיוחד שעשיר בתוספות. בארץ, הסדרה עלתה בארץ ביס ומתחזקת דף פייסבוק עשיר בחומרים מחו"ל.

עוד על קידום אולד מדיה בניו מדיה בפוסט הזה והזה

פרומואים לתוכן וידאו אינטרנטי – מאמר אורח

 תמר דרכלי היא במאית ועורכת מנוסה (נייק, ערוץ 10, ערוץ 2) שמתחזקת בלוג מוצלח ומומלץ על עולם הפרומואים. היא כתבה מאמר ששואל במה שונים פרומואים לתכני וידאו באינטרנט ואני שמח לפרסם אותו אצלי. קריאה נעימה….

כולם יודעים שיוטיוב הוא הערוץ האלטרנטיבי לטלויזיה שהופך יותר ויותר פופלרי. כמו יוטיוב קיימים אתרי אינטרנט נוספים שמשדרים תוכן כפי שטלויזיה עושה. ושדרני האינטרנט הגיעו למסקנה שגם את הסדרות שלהם צריך לקדם באמצעות פרומואים. אבל מכיוון שזוהי אינה הטלויזיה שאת זמן האווויר שלה צריך לחלק בין התוכניות,הפרסומות והפרומואים על פי החלטת הרגולטור. פרומואים באינטרנט יכולים להיות גם באורך שמגיע ל – 3 ד' ויותר.

המדיום האינטרנטי מדבר בשפה חדשה ושונה מבחינה סגנונית, ואין לפרומואים חוקים שצריך לעמוד בהם, לכן, בחלק מהפרומואים קיים סיפור ווחלקם מתרכזים באווירה מבלי לספר סיפור.

בנוסף לזה, קארדים ( שפה מקצועית לכותרות) וקריינות כמעט ולא מופיעים בפרומואים לתכני אינטרנט, אני לא יכולה לשים את האצבע האם זה בגלל התקציב הנמוך שיש להפקות אינטרנט לעומת טלוויזיה וקולנוע, או האם זו הדרך שלהם לבדל את עצמם מתכנים אחרים.

אבל איך שלא מסתכלים על זה, פרומואים אינטרנטיים לוקחים את עצמם פחות ברצינות, ואינם מתייחסים אל התכנים שהם מקדמים כאל אירועים שוברי מסך, כמו מדיום הטלויזיה, שבה כל פרומו נבנה כפיאסטה היסטרית, או כמו קולנוע,שמתאמץ להשתמש באין ספור מניפולציות כדי להוציא אותנו מהבית.

בפרומואים לתכני אינטרנט, השוטים שנבחרים ואופן הבנייה שלהם, לא חוצים גבולות, או טורחים להציג משהו שעדיין לא שמענו וראינו, וניכר שקיים פספוס באופן הניצול של המדיום חסר הרגוצליה, וגדוש הפוטנציאל. השינויים בהרגלי צריכת התוכן שלנו, לא יבואו ממעבר לפלטפורמה שידורית אחרת, או משינוי התוכן שבד"כ מעניין אותנו (ריאליטי, מתח, קומדיה וכולי) אלא מהאופן שבו יארזו וימכרו לנו אותו כתוכן אחר, בעזרת פרומו מסוג אחר, לא זול יותר, לא פשוט יותר, אלא מתוכחם וקריאיטיבי יותר.

וכפי שהטלויזיה שינתה את חוקי המכירה, בכך שייצרה לעצמה פרומואים שבנויים שונה לחלוטין מטריילרים לסרטי קולנוע, כך גם יצטרך לעשות האינטרנט כדי לשנות את הרגלי הצריכה של הקהל.

כמה דוגמאות לפרומואים עבור תכני אינטרנט :

פרומו לסדרת סקייטרים רשתית "The Puerto Rico Sessions "שנחשפתי אליו בזכות הבמאית היקרה איילת דקל, אמנם החב'רה חתיכים, אבל 3 ד' זה לגמרי מוגזם


שני פרומואים לסדרה האינטרנטית תוצרת הארץ "Restart" של חברת הסלולר orange מינליסטי להפליא, כמעט כמו תיאטרון אוניברסיטאי, איפה האירוע שידביק אתכם למסך ?

כאן תמצאו פרומו לסדרת אינטרנט על חשפניות העונה לשם "We’re Not Strippers We’re World Class Athletes" אין קריינות או כתוביות, אבל חשפניות יש

ואחרון חביב, והחביב עלי, טריילר לסדרת האינטרנט האפלה "Compulsions" שמשתמשת בכל מה שצריך כדי שאצפה בפרק הראשון לפחות.

הטלוויזיה נגד האינטרנט – מי ינצח ?

כשהאינטרנט הפציע כפלטפורמת פנאי מתחרה לטלוויזיה, ההנחה הייתה שמדובר במשחק סכום אפס. דהיינו, ברגע נתון מישהו יכול לצפות במשהו אחד על מסך אחד וזה אומר שהעיניים הם או על מסך המחשב או על מסך הטלוויזיה. כתוצאה מכך רשתות הטלוויזיה הגבילו את כמות התכנים שזמינים לצפייה ברשת, במטרה להסיט את הזרם למסך הטלוויזיה היכן שרווחי הפרסום הם שם המשחק. זה לא עזר!

הצפייה בתכני טלוויזיה באינטרנט גדלה כל הזמן. במאות אחוזים. זה שהיא עדיין לא במספרים של טלוויזיה לא קשור למניעה של שידור תכנים מסויימים ברשת, זה קשור לתשתיות, נוחות, הרגלים, ממשק משתמש וכו'. יש כרגע מספיק תכנים טובים בוידאו באינטרנט לענות על צרכי פרוגרמינג של כל אדם בצורה הרבה יותר טובה ממה שכל ברודקאסטר יכול להציע. הטכנולוגיה המשתפרת (ולא זמינות התכנים) תשמר ותגדיל את אחוזי הצפייה באינטרנט.

אם זה המצב אז צודק מי שאומר שהטלוויזיה גוססת אבל כמובן שהוא טועה! בגדול! הטלוויזיה יודעת עדנה מבחינת כמות הצפיות שלא ידעה שנים. החל מטקס האוסקר והאולימפיאדה בארה"ב ועד לאח הגדול בישראל, יותר ויותר אנשים רואים יותר ויותר טלוויזיה. ערוצים חדשים נפתחים, הVOD מייצר עוד שעות צפייה, השוק הפך גלובלי ופורמטים מחליפים ידיים. שוק המוסיקה ושוק העיתונות המודפסת שילמו מחיר כבד בקרב מול הניו מדיה, אבל הטלוויזיה היא מדיום אחר, והוא נותר המלך בכל מה שנוגע למספרים הגדולים.

אז מי ניצח? מי טוב יותר? האם ההגמוניה של הטלוויזיה הוכיחה את עצמה מול הילדון היהיר? או שהאינטרנט מריץ מהפכה שתשטוף אותך גם אם אתה בוחר להתעלם ממנה.

אף אחד לא ניצח, אבל זה לא חייב להיות תיקו, אם משחקים את זה נכון, זה נצחון לשתי הקבוצות…אני אתחיל מהעולם, אעבור אצל יהודי רלוונטי, ואגיע לישראל.

באפריל 2008 רשת הטלוויזיה CW החליטה להוריד מאתר האינטרנט שלה את הפרקים של "אחת שיודעת", שבתום עונתה הראשונה ידעה הצלחה אדירה באינטרנט והצלחה בינונית במסך הטלוויזיה. היא עשתה את זה היא ביקשה להפנות את הקהל למסך הטלוויזיה. התוצאה: אחוזי הצפייה עלו במעט.רק חלק קטן מאד ממי שצפה בפרקים ברשת עבר לטלוויזיה. התכנית צנחה ממצעד ההורדות בתשלום בI tunes ממקום ראשון לשביעי, וההכנסות מפריטים נלווים צנחו גם הם. הסדרה והתנהלות CW הפכה למוקד לזעם עבור הקהל הצעיר המבוקש. בספטמבר 2008 CW שינתה את החלטתה והחזירה את פרקי התכנית לאתר. בעונה השנייה הסדרה כבר עשתה מספרים מרשימים בטלוויזיה ובאינטרנט והמריאה להצלחה בינלאומית.

בפברואר 2010 הניו יורק טיימס העלה כתבה שמתארת את אפקט הברזייה באינטרנט ותרומתו לרייטינג בטלוויזיה. הכתבה מנסה לפענח את סוד שבירת שיאי הרייטינג מהשנה האחרונה (כמו הסופרבול האחרון ששבר את שיאי הצפייה המיתולוגיים של הפרק האחרון של מ.א.ש ב1983) ומייחסת אותם ל"אפקט הברזייה" שמאפשר האינטרנט בזמן אמת. (אפקט הברזייה בהקשר הטלוויזוני מתייחס לכך שאחרי ארוע טלווזיוני גדול, אנשים נפגשים במסגרות כמו עבודה ומדברים עליו. אפקט הברזייה גורר רייטינג כי אם אתה לא עד לארוע המחולל אתה לא יודע על מה כולם מדברים) הרשתות החברתיות על הצ'אטים, הטוויטים והסטטוסים שלהם, מאפשרות שיחה שמתרחשת בזמן אמת – אפקט ברזייה שקורה באותו הרגע עם הארוע הטלוויזיוני. אם נכנסת לרשת וראית שכולם מתרגשים מזה שקניה ווסט חטף את המיקרופון באמצע טקס הגראמי, אתה פותח את הטלווזיה מיד, ויכול להגיב ולדבר על זה בזמן שזה קורה. זה הופך את הצפייה לחוויה חברתית ואקטיבית וזה עושה דברים מדהימים לרייטינג (אם אתה יודע איך לייצר את השיחה).

"האינטרנט הוא החבר שלנו" אמר יו"ר CBS האגדי לסלי מונבס "אנחנו לא אוהבים את המונח מדיה ישנה. נהגנו לומר מדיה מסורתית, ועכשיו אנחנו אומרים שמדיה היא מדיה. אני רואה בחברה שלנו ספקית תוכן, שגם מפיצה את התכנים שלה והיא מפיצה אותם בערוצים שונים: דרך הטלוויזיה, דרך הרדיו, ועכשיו גם דרך האינטרנט"

בתוך עולם ההגדרות העסקיות והתרבותית המתפתח של הרשת יש תבנית ברורה שעולה שמצביעה על קורלציה בין פעילות ברשת לבין אחוזי צפייה. במילים אחרות, יותר צפיות במסך אחד משמעותם יותר צפיות בכל המסכים.

אז איפה המסקנה הזו משאירה את גופי השידור בארץ. מבחינת הזכייניות ויחסן לאינטרנט, השאלה היא שאלה של כסף וכסף בא מפרסום. אני אדלג מעל אפשרויות הקידום שמציעה הרשת למותגים טלוויזונים ואפנה ישירות לכיס. אם התקציבים לא השתנו אבל הם מחולקים אחרת, עם אחוז גדל לאינטרנט. הרי שהדבר הנכון לעשות הוא לבנות אסטרטגיה ויעד אינטרנטי ששייכים לערוץ ואז לשמור חלק גדול יותר מהתקציב אצלך (מאקו בדרך לשם, עם חבילות מדיה שמנצלת את הפלטפורמות המשלימות)

גם אצל הכבלים והלויין שבהם לרייטינג ולמפרסמים יש פחות משמעות, לאסטרטגיה האינטרנטית יש משקל אדיר בהצלחה העתידית שלם. צרכן בוחר בדרך כלל באחד מהשניים והוא מבסס את ההחלטה שלו או על מה שהוא מכיר (שיש לו) ועל מה שהוא שמע. את "מה שהוא שמע" הוא שומע יותר ויותר דרך האינטרנט, דרך רשתות חברתיות ודרך צפייה בתכנים ביעדים אינטרנטיים. לפיכך, המשקל של הכלים האינטרנטים בהכרעה על בחירת הצרכן בין הכבלים לבין הלווין (לבין החבילה הצרה אם היו עושים אותה כמו שצריך) הוא כיום אדיר והוא רק בחיתוליו.  

מה שחשוב בעיני הוא להיות בזירה עכשיו בצורה אמיתית (ולזרוק תכנים בפורטל שעניינו שטחי פרסום ולא קידום תוכן זה לא לגמרי להיות בזירה). יש מי שנמצא על הגדר מסיבותיו השונות, מחכה לראות איזה מודלים יעבדו ואז להצטרף לרכבת וזו טעות פאטאלית. לא להיות בזירה של הניסוי והטעיה (למרות המחיר הבלתי נמנע של הטעיה) היא טעות שתבוא עם מחיר, כי בתרבות המתפתחת של האינטרנט כבר ניתן להבחין בתבנית שבה ברגע שמגיע הגל, מי שקרוב אליו ומוכן, פותח פער שכמעט בלתי אפשרי להדביק.

הגל עוד לא הגיע, אבל הוא מתקרב.

עדכון 5 באפריל : 26 אחוזים מתושבי ארה"ב צופים בתכנים טלוויזיונים דרך האינטרנט

הפוסט הופיע גם בדה מרקר שיווק

קידום אולד מדיה בניו מדיה.

סעיף האינטרנט בתקציבי הפרסום גודל בהתמדה. זה נכון לרוב התעשיות, אבל זה במיוחד נכון לתעשיית הטלוויזיה והקולנוע. אם המוצר שלך הוא חווית תוכן שנמצאת על המסך, יש משהו אורגני בלפרסם אותו במסך אחר. אחרי הכל מי שמחפש אינפורמציה על התכנים יעשה את זה ברשת, ועדיף שיגיע ליעד שיעשה את העבודה. לרוב המוחץ של סרטים וסדרות בינלאומיים יש אתרי בית רשמיים. הם מכילים את אותם החומרים כמו הspecial features של הדיוידי ונותנים תשובות למי שמחפש אותם. אבל העובדה שהם הפכו לתו תקן מחליש אותם ככלי לבידול וכוחם השיווקי מוגבל. לצד אותם אתרים, התפתחו יעדים ברשת שמשווקים את הסרטים או הסדרות על ידי הרחבת עולם התוכן המקורי לשפה של ניו מדיה.

דוגמא להרחבת תוכן טלוויזוני מהסוג הזה היא סדרת האינטרנט Mode After Hours שמוצגת באתר הבית של הסדרה "בטי המכוערת" ( Ugly Betty). את הסדרה מובילים שני דמויות משנה מסדרת האם – אסיסטנטים במגזין האופנה שבו מתרחשת הסדרה. בכל פרק אנחנו עוקבים אחרי מזימה חדשה שהם רוקחים על מנת להשפיל את בטי. הסדרה, שמצטלמת בסט הקיים של הסדרה, מורכבת משבעה פרקים שעלו בתום הפרק האחרון של העונה והסתיימו לפני תחילתה של העונה החדשה. בדרך זו ABC שמרו על המעריצים לאורך הפגרה. (8.5 מליון צופים במקרה הזה)

קידום מהסוג הזה מתחיל את חויית הצפייה הרבה לפני הדבר עצמו וממשיך אותו אחרי שאותו התוכן נגמר (או בין הפרקים). בנוסף, ההרחבה של עולם היצירה למחשבים אישיים או למסכים סלולרים מאפשרת לקהל "להריח" את היצירה, להתערות בעולם שלה, לחוות אותו ולנהל איתה דיאלוג אינטימי בדרכים שלא היו אפשריות לפני המצאת הרשת (ע"ע משחקי משחקי מציאות חלופיים )

הרחבות תוכן כדרך לקידום של סרטים בולטת במיוחד בסרטים בדיוניים כמו 2012 (שיעלה בנובמבר) שעלילתו נסובה סביב סוף העולם והגרלה שנערכת על מנת לקבוע מי יוכל להינצל. לאותו הגוף שאחראי על ההגרלה ועל המשכיות הדור קוראים IHC – Institue for Human Continuity ויש לו אתר מושקע שמציע סרטוני הדרכה, סטיסטיקות, הסברים ושאר אינפורמציה שרצוי לדעת לקראת הארמגדון. באתר של הארגון, הגולש  גם יכול להירשם לאותה הגרלה, אבל צריך להזדרז מאחר והמקומות מוגבלים. עוד בקמפיין הויראלי שמכין את השטח לעליית הסרט יש גם אתר של הספר (הפיקטיבי)  שכותבת הדמות הראשית בסרט וערוץ פופולארי ביוטיוב  שמכיל סרטונים חינוכיים בהפקת  הIHC…

אחד הדברים שעובדים לטובת הקמפיינים האלו ומגבירים את ההנאה מהם הוא שקל לזייף חיים ברשת. לכולנו יש נוכחות ברשת ואת מה שמרכיב אותה ומזוהה כאותנטי ניתן לבנות בקלות יחסית לטובת עולם בדיוני שאפשר להיסחף בתוכו. Yo Teach הוא סיטקום אולפני קלישאתי (על מורה אידיאליסט בשכונה קשוחה) שלמעשה מהווה חלק מהעולם של הסרט החדש Funny People של ג'אד אפאטו. אחת הדמויות בסרט היא שחקן אגוצנטרי שמופיע בסיטקום שזמינים ממנו לא רק פרקים אלא גם דף תוכנית מרשים שיושב באתר של NBC. מה שמעניין הוא ש (למיטב הבנתי) הסיטקום הזה נמצא בשוליים של הסרט ושייך לדמות משנה ולא במרכז העלילה שלו.

קידום בין מסכים לא מוגבל רק לסרטים וסדרות, גם משחקי וידאו כמו Team Fortress 2 קודמו ויראלית על ידי סדרת סרטוני אנימציה קומיים שמתרכזים כל פעם בדמות אחרת מהמשחק. ההפצה של הסרטונים הביאה בעקבותיה עלייה משמעותית במכירות המשחק ובהופעה שלו בתקשורת.

בארץ,  אתרי הזכייניות עשירים בדפי תכניות ונגני וידאו שמציעים את החומרים הטלוויזונים לצפייה ברשת. שיווק מהסוג המדובר למעלה הוא בעיקר אופק שנראה לעין. זאת מכיוון שבתחרות העזה על תשומת לב הצופה, קידומים כאלה מאפשרים יצירתיות ואפקטיביות במחיר נמוך יחסית. בנוסף, נוכחויות ניו מדיה כאלו הן כבר סטנדרט בתעשייה האמריקאית שנגישה לצופים ישראלים

לדעתי, זה תהליך שרחוק שניים שלושה שימושים מוצלחים בכלי הניו מדיה על ידי יצרניות התוכן בשביל שהדבר יהפוך לחלק מהאסטרטגיה השיווקית של סרטים וסדרות ישראליות (ושוב, זה תלוי המוצר. ב"מרחק נגיעה" למשל לא מתבקש יותר מאתר בית, אבל תכנית כמו "השמינייה," "האי" או "תמרות עשן" יכולות להתחבר אל הצופים שלהם באינספור יעדים של ניו מדיה. ואיך איך איך אין ברשת את הבלוג של פולישוק שעמד במרכז פרק בסדרה? ) כסנונית ראשונה, אפשר לציין את הסרט פובידליה (מסיים פוסט בימים אלו) שזכה לבאזז חיובי וקשר עם הצופים בזכות הבלוג המדוייק והנוכחות ברשת.

אפשרויות הקידום של מוצרי תוכן מסורתי בעזרת תוכן ניו מדיה הן מגוונות כמו הרשת עצמה. שם המשחק כמובן, הוא לא למחזר את החומרים הישנים מתחת לדומיין שכולל את שם היצירה, אלא ליצור מאותו עולם חומרים ייעודיים שיכולים למנף את התכונות המיוחדות של הניו מדיה להגיע ולהפעיל המונים בצורה אינדיבדואלית. בדרך הזו החוייה של הצופה היא לא חד פעמית אלא משלימה. היא נוצרת מחיבור של חוויות במדיומים שונים, ואותו חיבור הוא פעולה שמכניסה את הצופה פנימה ליצירה ומאפשרת רווח גדול יותר לכל הנוגעים בדבר.

עדכון : HBO יצרו אתר קידום מדהים ברשת IMAGINE. זהו שער הפתיחה לחווית תוכן שנחוות מכמה זויות (ובהתאמה מוצגת בתוך קובייה שאתה יכול לסובב). זה לא קידום לתכנית ספציפית, אלא לערוץ כולו.

עדכון יוני 2010 : מאמר נוסף על תרומת הרשתות החברתיות לרייטינג הטלויזיוני ומאמר של הניו יורק טיימס על אפקט הברזייה ברשת והשפעתו על הרייטינג

עדכון נובמבר 2010 : מאמר שני על הדרכים שבהם הטלוויזיה יכולה להשתמש באינטרנט על מנת לקדם את התכנים שלה

הלהיטים הויראליים של 2008

עונת הסיכומים היא זמן טוב לערוך סיכומים וברוח המובן מאליו אני מביא לכם את עשרת הסרטונים הנצפים ביותר בשנת 2008:

הרשימה מכילה את סרטוני התוכן לאינטרנט (גולשים ומקצועי) הנצפים ביותר מסך אתרי הוידאו ברשת. היא אינה כוללת וידאו קליפים שסך הצפיות לבד שלהם עולה על כל קטגוריה אחרת. אם הרשימה הייתה מורכבת מעשרת הסרטונים הנצפים ביותר, על פי מספרים נטו, וללא שום סינון, אז קליפים היו מהווים שמונה מתוך העשרה. אותם השירים הנצפים ביותר הם לא בהכרח היו השירים הנמכרים ביותר השנה, או להיטי הרדיו הגדולים, אבל הם היו השירים האהובים ביותר על דמוגרפית הtweens שמשתמשים ביו טיוב כנגן שבו הם שומעים את השיר שוב ושוב.(מגמה רווחית ליו טיוב ע"ע הפוסט הזה). הקליפים האלו לבדם מייצרים 370 מיליון צפיות וברשימה מככבים האחים ג'ונאס, מיילי סיירוס, לאונה לואיס וריאהנה.

כמו כן הרשימה הזו לא כוללת את הרגעים הטלוויזיונים הכי נצפים ברשת ב2008 שששיכים רובם ככולם לאולימפיאדה (פלפס) או לבחירות בארה"ב.  בין הקטעים הבולטים ניתן לציין את הנאום של אובמה על פוליטיקה וגזע שזכה ל40 מיליון צפיות (37 דקות!!!), את הראיון המביך של פיילין, ואת החיקויים שלה על ידי טינה פיי.

10. Test your awarness– מבחן ערנות קטן שהוא גם פרסומת לזהירות בדרכים

9. Baltimore Cop Vs skateboarder – מצלמה ביתית תופסת שוטר מבלטימור שהמדים עלו לראש מוציא את האגרסיות שלו על ילד עם סקייטבורד.

8. Beatles Baby – ילדון קוריאני ששר את היי ג'וד

7. Frozen Grand Central – נסוי חברתי שבו 200 אנשים מחבורת Improv everywhere פשוט קפאו על מקומם באמצע היום בתחנת הרכבות של ניו יורק, למשך חמש דקות (וזאת כדי לראות את תגובתם של ההמונים שלא היו שותפים בסוד הניסוי)

6. Christian the Lion – סיפור האיחוד המרגש של האריה כריסטיאן עם האנשים שהצילו את חייו כגור והחזירו אותו לטבע.

5. Ken Lee – אודישן ל"כוכב נולד הבולגרי" שבו הנבחנת עושה שמות בWithout you של מריה קארי

4. Kobe Jumps over a car – קובי ברייאנט קופץ מעל אוסטין מרטין שנוסעת לעברו בפרסומת ויראלית מבית נייק.

3. Fred Goes Swimming – כוכב היו טיוב בפרק שזכה ל13 מליון צפיות. (עוד על פרד בפוסט הזה)

2.Paris Hilton Respnds to Mcain Ad – כשג'ון מקיין השתמש בדמותה של פריס הילטון למחות על הנוער של היום, הנוער של היום לא נשאר חייב.

1. Yes we Can – ההתגייסות המוזיקלית של Will I Am לקמפיין של אובמה והתתגייסות של הידוענים לקמפיין של Will I am. 

נדמה לי שהרשימה הזו מוצלחת פחות מזו של שנה שעברה מבחינת איכות ורעננות התוכן אבל ניתן ללמוד ממנה שהוידאו באינטרנט הגיע להמונים. זאת, כי בדומה למדיות המונים אחרות, היכולת העיקרית שמושכי הרייטינג מפגינים פה היא היכולת למשוך רייטינג.   

בעיני יש פה גם איזושהיא התפוצצות בועה ויראלית, כי הדבר האחרון שאפשר להגיד על 2008 הוא שהיא לא הייתה שנת צמיחה מדהימה ומטורפת לתוכן וידאו באינטרנט שייצר יותר רעננות, תחכום, והתקדמות מכל מדיה אחרת. עם עשר שעות של וידאו שמועלות כל דקה ליוטיוב, היכולת למשוך קהל בדרכים ויראליות הפכה קשה עד בלתי אפשרית ובעיקר מאמץ שלא ממש מצדיק את עצמו. תוכן גולשים או קידום ויראלי בפני עצמו הוא כבר לא הדרך לעשות ביזנס ברשת ולכן ההתבגרות של המדיום לא נמצאת ברשימה הזו.