ארכיון תגיות: תרבות פופולארית

לקרוא את העתיד בגרף

The Gartner Hype Cycle הוא גרף שמתאר את מחזור החיים של טכנולוגיה חדשה (למשל הדפסה בתלת מימד או טלוויזיה באינטרנט).  אותו מחזור חיים מחולק לחמש נקודות שלא נובעות מרמת הפיתוח הטכנולוגי אלא מרמת האימוץ של אותה טכנולוגיה על ידי החברה/כלכלה/תקשורת.  על פי המודל של חברת הייעוץ Gartner, טכנולוגיה חדשה מתחילה בצמיחה שנובעת מהציפיות ממנה. הציפיות נוטות לצאת מפרופורציה ולכן בשלב השני הטכנולוגיה תאכזב. לאחר שהיא תגיע לשפל היא תתחיל צמיחה מחודשת ומפוכחת יותר. אם היא תוכיח את הישימות שלה בשלב הזה, היא תוכל לגדול במתינות ולמצוא נתח שוק.

כוחה של ההשקפה שנובעת מהגרף הוא לא ברמת דיוק החיזוי, אלא בכך שהיא נותנת את הבכורה למרכיב הפסיכולוגי והסוציאלי . "הייפ" הוא מושג שמדבר על ציפיות מוגזמות, על תוצר אנושי לא מדעי בעליל אבל כזה שיש לו תפקיד מכריע בהנעת הקידמה. במילים אחרות, הכל זה אנשים. מכיוון שזו השקפה טכנולוגית היא מאד רלוונטית לקרוס מדיה אבל אני מוצא שזו גם השקפה שישימה לפלטפורמות נאראטיביות כמו סדרות אינטרנט ומשחקי מציאות חלופיים.

המטרה של גרף ההייפ הוא לאפשר לאנשים שמשקיעים או מעורבים בטכנולוגיות לקבל החלטות מושכלות יותר. אחת לשנה החברה מוציאה גרף ודו"ח שממקם את הטכנולוגיות של התקופה במקומות הרלוונטים על הגרף (בהמשך). ההתנהגות שהגרף מזמן בהקשר הזה היא התבוננות מפוכחת: דהיינו, לא צריך לרוץ  להשקיע בכל טכנולוגיה שיש  עליה "הייפ" ומצד שני לא למהר להספיד טכנולוגיות שהתפיסה עליהן היא שהן גמרו את הסוס.

השיח בתחום הקרוס מדיה מונע במידה רבה משיחה על טכנולוגיות והתייחסות לגרף יכולה לאפשר נקודת מבט רחבה יותר בתחום שצריך נואשות פרספקטיבה. אני לא חושב שכל תובנה שעולה מגרף היא בהכרח נכונה וצריך לחיות על פיה אבל אני כן מוצא שאופן החשיבה שנובע מהגרף מסביר את העולם שבו אנו חיים. למשל, טלוויזיה באינטרנט בהיבט הכי רחב שלה (לא connected tv). הדיבור עליה וההשקעות בה החלו לפני חמש שנים (לא יכולת לברוח מהבאזז בכנסים מקצועיים) אבל רק בשנתיים/שלוש האחרונות אנחנו רואים פריחה אמיתית ואימוץ אמיתי של העולם הזה  אצל המשדרים והצופים. בין לבין, הרבה קברניטי טלוויזיה חשו שהאיום הוסר כי התחושה הייתה שהדיבורים נגמרו בלא כלום.

ניתן לראות את התהליך הזה לפי השלבים בגרף (מצוטט מויקיפדיה) הם:

TECHNOLOGY TRIGGER – – "טכנולוגיה פורצת דרך". תצוגה ציבורית, מוצר פורץ דרך או אירוע אחר שיוצר עניין נרחב של העיתונות ו/או של התעשייה.

PEAK OF INFLATED EXCPECTATIONS – – "פסגה של ציפיות מנופחות". תקופה של התלהבות מוגזמת ולא מציאותית המעוררת ע"י מנהיגי טכנולוגיה. ישנן מס' הצלחות אבל יותר כשלים בזמן שהטכנולוגיה נדחפת לגבולות שלה. הגופים היחידים העושים כסף בשלב הזה הם מארגני ועידות ומוציאים לאור (מגזיני תעשייה וכו') ולא החברה עצמה…

TROUGH OF DISILLUSIONMENT – – "אבוס של התפכחות". זוהי הנקודה בה הטכנולוגיה יוצאת מהאופנה והעיתונות נוטשת את הנושא, מכיוון שהטכנולוגיה לא חייה עד להגשמת הציפיות המנופחות ממנה.

SLOPE OF ENLIGHTENMENT – – "שיפוע של הארה"- למרות שהעיתונות כבר אינה מכסה את הנושא, מספר עסקים עדיין ממשיכים ב"שיפוע ההארה" ומנסים למצוא יתרונות ואפליקאציות מעשיות של הטכנולוגיה דרך ניסויים ממוקדים. מתודולוגיות וכלים הופכים לזמינים ומקלים על תהליך הפיתוח.

PLATEAU OF PRODUCTIVITY – "מישור של פרודוקטיביות"- יתרונות אמיתיים של הטכנולוגיה מודגמים ומוכחים. כלים ומתודולוגיות נעשים יציבים, והדורות הבאים של הטכנולוגיה מופיעים. הגובה הסופי של המישור תלוי בשאלה, האם הטכנולוגיה ישימה באופן רחב או שהיא מתאימה רק לשוק צר (נישה).

להלן גרף הטכנולוגיות מיולי מ2011: 

במאמר הזה אני לא מתיימר לנתח את התובנות שעולות מהגרף, אלא בעיקר להציג את הקונספט (למי שמעוניין להעמיק עוד  בנושא, האינטרנט מלא בניתוחים של הגרף). אני רוצה להציע שצורת הגרף יכולה לתאר דברים שאינם בבסיסם טכנולוגיה אלא דרכים לספר סיפור כמו למשל ARG או סדרות אינטנרט. בשני המקרים התחלנו מהייפ. כתבו על זה הרבה יותר מאשר עשו את זה. לאחר מכן הגיעה תנופת עשייה. כך למשל שנה שעברה היו לפחות עשרים סדרות אינטרנט שנעשו על ידי מפרסמים ולפני ארבע שנים היה יוצא ARG חדש בעולם בכל שבוע.  אחרי ההייפ הגיעה הנפילה.  קצב ההפקות של סדרות האינטרנט התמתן וקצב העשייה של הARG כמעט פסק. אני חושב שהARG לא צלח את הslope of enlightment ויישאר כמוצר נישתי מכיוון שאין לו הצדקה כלכלית בצורתו הטהורה. סדרות אינטרנט לעומתו נמצאות בעלייה מתמדת ויציבה והופכות להיות יצירות לגיטימיות ומסחריות שמגדילות את הנתח שלהן בעולם המדיה. אבל אנחנו בשלב שבו הנתח הגדל הוא פרופורציונלי, אמיתי ולא כזה שמונע מהייפ.

2011 בקרוס מדיה – עשרת הפרויקטים הטובים.

2011 היא השנה בה הפסיקו להסביר את המושג "קרוס מדיה" במסדרונות הטלוויזיה. זהו. כולם יודעים שמסך הטלוויזיה הוא לא המסך היחיד שמעסיק את הצופים בכל רגע נתון ובשביל להישאר רלוונטים, גופי הטלוויזיה צריכים להראות נוכחות אונליין, במחשב, בסלולרי וגם בטאבלט.2011 היא גם השנה שבה פחות ופחות פרויקטים של קרוס מדיה תוקצבו דרך מחלקות השיווק וזאת מכיוון שמחלקות ייעודיות ותקציבים יעודים הוקצו לפעילות במדיות החדשות.

השאלה הגדולה שנשארה פתוחה היא איך עושים את זה נכון, איך מייצרים הרחבות דיגיטיליות של מותגים טלוויזיונים שאפקטיבים למטרות של הגוף המשדר? כפי שעולה מהדוגמאות בהמשך יש כבר תשובות שמסתמנות לעשייה הזו, אבל מעל לכל מתבהר שאין ולא תהיה תשובה חד משמעית. באותו אופן שיש גיוון תכני בעולם הדינמי של הטלוויזיה, כך יהיה גיוון לייצוגים שלו בעולם הדיגיטלי. ככל שהטלוויזיה תמשיך להשתכלל, כך גם אפשרויות הקרוס מדיה ימשיכו להשתכלל. רק הרבה הרבה הרבה יותר. למשל…

הבלוג של ג'ון ווטסון –  אחת הדרכים בהם יוצרי הסדרה "שרלוק" הביאו את סיפורו של הבלש המפורסם למאה העשרים היא בכך ששינו את פלטפורמת הסיפור של ווטסון מיומן לבלוג. אותו הבלוג  קיים ברשת והוא נראה כמו שבלוג אמיתי נראה ולא כמו הפקה שיווקית . הוא גם כתוב כמו שהדמות הייתה כותבת אותו בתוך האותנטיות של עולם הסדרה.

בר קארמה – תכנית טלויזיה שעלתה ברשת current tv האמריקאית. ייחודה הוא בכך שהפרקים צולמו מספר שבועות לפני ההקרנה שלהם, לאחר ששולבו בתסריטים שלהם הצעות של הגולשים לגבי הסיפורים והדמויות. לפניכם סרט על הפרויקט והממשק שנוצר במיוחד בשבילו.

Pepsi Sound off –  הקונספט של social tv מתייחס לניהול שיחה רבת משתתפים בזמן השידור דרך פלטפורמות של רשתות חברתיות. היעד של פפסי עבור X Factor נבנה על ההצלחה של תרבות הצפייה הזו ולמעשה היה אתר שמרכז בו שיחה על התכנית בזמן השידור. העוגן שלו היה הממשק הגראפי המוצלח שנתן ביטוי לטרנדים ואלמנטים בשיחה שנערכה בטוויטר.(למשל גרף, על מי מהשופטים מדברים יותר, איזה מתמודד מקבל את התגובות הכי שליליות וכל זאת בצורה ברורה ומתעדכנת מיידית). האתר כבר לא זמין כי התכנית לא באויר אבל פה תוכלו לראות את השימושיות שלו

Gale Boetticher case file – הסדרה "שובר שורות" משופעת באירועים מהצד הפלילי של הדרמה שגוררים אחריהם אנשי חוק וחקירות משפטיות. כשגייל בוהטיצ'ר (אחת הדמויות) נרצח, תיק החקירה שלה הפך זמין לצפייה באתר התכנית. הגולשים יכלו לעבור על הראיות ולבחון אם הם קלטו משהו שהחוקרים פספסו.

Abduction – חברת הסרטים Lionsgate עשתה שימוש חלוצי בפלטפורמת הפייסבוק על מנת  להשכיר ולשדר תכנים קולנועיים ולשדר  תכנים קולנועיים מתוך עמוד המעריצים של הסרט. שימוש דומה (ללא השכרה) נעשה על ידי BBC עבור צפייה בפרקים של דוקטור הו.

The Flaming C – קונאן אובראיין הוא אחד המאסטרים של שימוש בקרוס מדיה. הוא לא רק הפך את הצופים לקהילה, אלא גם נתן להם שם – Team COCO. אחת הפעילויות המהנות שנולדו מהתכנית הוא גיבור העל הקומיקסי שקונאן יצר בדמותו The Flaming C. מה שהתחיל כאיור הפך להיות טריילר מושקע לסרט, אתר ייעודי ופעילות מעריצים סביב התוכן שהם בפועל יוצרים. הסרטון הבא למשל הוא עבודה של חבר קהילה.

Sexperience – ערוץ ארבע הבריטי מבסס את תכנית הסקס שלו (תכנית תעודה על סקס) על סקר ארצי שהוא עורך בנושא ההרגלים המיניים האמיתיים של תושבי הממלכה. השנה הוא נתן לסקר ביטוי אנימטיבי שבו אתה מוזמן לא רק לחקור את השאלות המעניינות אלא גם לראות את התשובות בצורה גרפית דינמית לפי חיתוכים. בסופו של דבר אתה נשאר עם ייצוג גראפי של שאלה בסגנון: מי עושה יותר סקס, אנשים עם אייפון או עם אנדרואיד?

Workaholics shout out – סדרת הדגל של ערוץ קומדי סנטרל מצאה מקורית לתגמל חברים שהצטרפו לעמוד הפייסבוק שלהם. מי שעשה לייק לעמוד, אוטומטית נכנס להגרלה ששמו של הזוכה בה נכנס לסדרה כחלק מהדיאלוג.

Corrie Nation – מה קורה כשפארמוויל פוגש את corronattion street, אופרת הסבון הבריטית שמתקרבת לפרק ה8000 שלה!!! כך נולד משחק קז'ואל מרובה משתתפים בפייסבוק שבו אתה מוזמן לבקר ברחוב שבו מתרחשת הסדרה ולקיים שם חיים וירטואליים.

Augemnted Reality Cinema – הפרוייט אחרון הוא אפליקציה שהושקה ב2011 אך עדיין לא יצאה לשוק. מדובר על אפליקציית  augmented reality שמזהה מקומות אמיתיים ששימשו כלוקיישנים בסרטים ובתכניות טלוויזיה. כשאתה במקום כזה, אתה מוזמן לצפות במקום דרך הטלפון והסצנה המקורית תופיע על רקע המקום האמיתי בו אתה נמצא. הנה סרט שמסביר את הרעיון טוב יותר ממני.


מוזמנים לצפות בפרופיל הטוויטר שלי TV meets the Web שתדיר מתעדכן בפרויקטים חדשים של קרוס מדיה

Social TV – טלוויזיה חבר(ו)תית

Social TV הוא מינוח המתייחס לשילוב של טלוויזיה וטכנולוגיה על מנת לייצר אינטראקציה עם הצופים. מדובר בדרך כלל בפעילות של גופי טלוויזיה שנועדה לתקשר עם צופיה דרך פלטפורמות אינטרנטיות חברתיות כמו (אבל לא רק) פייסבוק. הפעילות יכולה לנוע ברמת מורכבות מלחיצת לייק על עמוד התכנית ועד הורדת אפליקצייה יעודית ( כמו אפליקציית הצ'אטים 10like). היא יכולה להתרחש בזמן השידור (כמו פעילות השופטים בטוויטר בזמן השידור של the voice) או כחלק מפעילות שוטפת (למשל, team coco של קונאן אובראיין). לפעילות יזומה של טלוויזיה חברתית יש מטרה אחת – הגדלת כוחו של המותג הטלוויזיוני דרך יצירת שיחה במרחב הוירטואלי.

המהפכה הדיגטילית הסוערת שבה אתרים וטרנדים מוכתרים ומופלים תדיר, כבר סיימה כמה קרבות עם מנצחים ברורים ונקודות אל חזור תרבותיות. אחת מהן היא הרשתות החברתיות, נוספת היא המדיה מולטי טאסקינג – דהיינו ההתנהלות שבה רובנו נמצאים מול יותר ממסך אחד בכל רגע נתון. (מליון וחצי ישראלים כבר מזדהים כצופים שבזמן צפייה במסך עוסקים גם בגלישה באינטרנט, בדיקת מיילים, גלישה ברשתות חברתיות ומשחקים).

ה Social TV אם כך הוא אינו בשורה, הוא פשוט פה. בים של נבואות ותחזיות הוא התמקם כצורה הכי מצליחה של קרוס מדיה מכיוון שהוא מתרחש בזירות שהדומיננטיות שלהם כבר הוכרעה ומתרחש בתוך נורמות התנהגות שכבר אימצנו. סיבה נוספת להצלחה של הטלוויזיה החברתית היא שהצלחה בו משמרת את מרכזיותו של הרייטינג – המדד המרכזי שלפיו הטלוויזיה מנהלת את עצמה. בטקס פרסי MTV האחרון החשיפה של ביונסה על הבמה את העובדה שהיא בהריון גרמה להתפרצות תגובות שכללה 8868 ציוצים בשנייה (שרובם אגב הגיעו ממכשירים סלולריים). הצורך להשתתף בשיחה הדביק את הגולשים למסך והביא גולשים אחרים לפתוח טלוויזיה.

במחקר חדש של חברת נילסן נבחנה הקורלציה בין באזז ברשתות החברתיות לבין רייטינג. הממצאים לא מפתיעים אבל מאששים תחושת בטן והגיון בריא. לפי המחקר, עלייה של תשעה אחוזים בבאזז רשתות חברתיות מתרגמת לעלייה בנקודת רייטינג אחת. המחקר גם מדגיש שהקורלציה הזו במיוחד רלוונטית לקבוצת הגיל של 18-34. נתח דמוגרפי שתוך חמש שנים יהפוך ל13-39 ותוך עשור לגילאי 10-50.

ניצול נכון של רשתות חברתיות מתבקש מול אירועים חיים ואירועי ספורט, שבאופן טבעי הכוח שלהם הוא בזה שהם מעוררים שיחה במהלך התרחשותם ולא פחות חשוב, צריך לצפות בהם בשביל להיות חלק מהשיחה למחרת. אבל לתכניות מתוסרטות יש יתרונות משלהן באסטרטגיה דיגיטלית חברתית. רשת FOX ניצלה את העובדה הזו כדי לעשות מעשה שהוא לא פחות ממדהים. היא הפכה את Glee  להצלחה במונחי רייטינג עוד בטרם שודר הפרק הראשון. זה לא היה מקרי, היא עשתה את זה שוב העונה עם הסדרה New Girl. רשת פוקס עשתה זאת על ידי יצירת אקוסיסטם של מסכים ופעילות חברתית שבהם יצירת עניין יכלה לגדול לכדי שיחה חיובית עד נלהבת.

גדילתו הטבעית והמהירה של תחום ה Social TV מבשר על עולם שבו התוכן הוא אינו תכנית טלוויזיה או סרט קולנוע אלא משהו שחי בכל המסכים, על מערכת יחסים בין הצופה לטלוויזיה שאינה חד סטרית אלא דיאלוג, על עתיד שבו מסך הטלוויזיה הוא רק במה אפשרית אחת מתוך מספר פלטפורמות ועל שינוי תפיסתי לפיו הגופים המנהלים את התוכן אינם ערוצי טלוויזיה אלא גופי שידור. כמו Social TV עצמו לא מדובר על העתיד הרחוק אלא על הווה דינמי שכבר קובע עובדה.

עדכון דצמבר 2011 : רשימת 50 האפליקציות שהופכות את המסך לסוציאלי

סדרות אינטרנט ישראליות – עשר הגדולות

לכבוד יום ההולדת ה63 של מדינת ישראל, אני שמח לסקר את מיטב התוצרת המקומית בכל הנוגע לתוכן וידאו סדרתי ברשת. כשהבלוג הוקם, לפני שלוש שנים וקצת, היו שתיים או שלוש סדרות לדבר בהן ואילו היום כשבאתי לבחור את הסדרות המשמעותיות ביותר, היו לי כמעט ארבעים לבחור מהן. זו קפיצה של מאות אחוזים בשנה ואין סימנים של האטה בשטח. כיף כיף כיף. הרשימה היא מן הסתם סובייקטיבית וכפופה לדעת הבלוג בלבד:

החלוצה  – קוויקי – לא רק הסדרה הראשונה בארץ, אלא אחת הראשונות בעולם (2003). הסדרה מתארת את מערכת היחסים בין שני שותפים תל אביבים שמגולמים על ידי נעה פניני, שגם יצרה את הסדרה, ואמיר דוליצקי (פוסט על הסדרה כאן). הסדרה עשתה היסטוריה שנייה כאשר הפכה לסדרה הראשונה שעברה למסך הטלוויזיה ועלתה כסיטקום בערוץ ביפ.  (חלוצות נוספות: המבזקה, טופי והגורילה, מנצנצים)

הנוגעת הדור הבא – סדרה ישראלית מבית היוצר של פליקס שמסקרת את עולם הזוהר דרך הקטרקט בעיניהם של שני קשישים, רות פרחי ויוסי סגל. הם פורצים להשקות ואירועי סלבס ומראיינים אותם מזוית אחרת (בדרך כלל זוית אחרת גם פיזית) הסדרה מצליחה להיות גם סאטירית וגם נוגעת ללב בגלל המשקל של הדמויות בתוכה . (נוגעות נוספות: במעגל סגור, אדום בעיניים)

המשוחקת – ריסטרט – סדרת מערכות יחסים (שמתחילה מפרידה בין עומר לדנה שגוררת השפעה במעגלי החברים המקיפים אותם) שצולמה כמעט באופן בלעדי בקלוז אפים. המארג כולו נפרש דרך עריכה והרגש כולו מועבר דרך משחק ישיר למצלמה בפריים שמשאיר את השחקנים מאד חשופים. (משוחקות נוספות : פאפאדיזי, חייו של הסלב)

המרשימהאהבה ראשונה – פרוייקט מבית סלקום (לוגיה) שמתעד 150 סיפורי אהבה קצרים של בני נוער בגילאי 16-20. הבחירות הדוקומנטריות שיוצרות את המכלול לצד הממשק המרשים לצד הפרסום המאסיבי מייצרים פרוייקט תוכן אטקרטיבי לקהל רחב שיכול שיכול לחיות רק באינטרנט. (מרשימות נוספות: כוח סודוקו, שחקנים) 

העצמאיתאלוהים והשטן שותפים – עודד סמו ומעיין בלום כאלוהים והשטן שנאלצים לחלוק דירת שותפים מעופשת. לסדרה יש את התחושה שהיוצרים עשו אותה קודם כל בשביל עצמם, ואני מתכוון לזה בצורה הטובה ביותר. זו סדרה שמביאה איתה צבע וטעם נורא סצפציפי ובטוח בעצמו, וזה מה שגורם לה לעבוד. (עצמאיים נוספים: יותם פרל,  המכשפות משנקין, ניצה ולחם, אמיר קוטיגרו)

הבינלאומית אחמד וסלים – סדרת אנימציה ישראלית, דוברת ג'יבריש,  שבמרכזה שני בניו של רב מרצחים שנבוך לגלות שהם יותר בעניין של משחקי מחשב מאשר פיגועי התאבדות. הסדרה עוברת באנימציה פשוטה יחסית אבל היא לא מרגישה לואו טקית. לסדרה הכבוד שהתוכן הנפיץ  שבה הגיע עד לכדי סיקור ברשת אלג'זירה שהניעה בקשה מאיחוד האמירויות להוריד את הפרק מיוטיוב. (בינלאומיות נוספות: twentyfourseven and the city, פיני)

המשווקת  – קרטושקס – סדרת אינטרנט נונסנסית ישראלית שהופקה עבור המותג תפוצ'יפס. הסדרה היוותה את שיתוף הפעולה הראשון של יוטיוב עם מותג מסחרי בארץ. קרטושקס,  בכיכובו של תומר שרון מספרת את סיפורו של יוני, מפעיל מפוח עלים עם חלומות גדולים, ומתארת את דרכו רצופת המכשולים לאליפות הקרטושקס השנתית (גילוי נאות: אני מעורב בסדרה במסגרת תפקידי. לפוסט על הסדרה. (משווקות נוספות: בייביליס בייבס, לוחמי האמת)  

המשלימה – משהו ז'ונגלר– סדרת ספין אוף שבה בסדרה מוטי חטואשווילי, מהדמויות המרכזיות בתכנית "לרדת בגדול", מנסה להגשים את חלומו לפתוח קורס "קיק בוקסינג" לילדים.  בניגוד לתכנים אחרים שמשלימים סדרות טלוויזיה. היוצרים הפיקו סיפור שלם ומקורי שעומד בפני עצמו ואף שונה מאד מאד סגנונית מתכנית האם.  (משלימות נוספות: למה אסור לעשן גראס, קובי היפה והחנון)

המאכזבת – פאני – סדרה במימון חברת הביטוח מגדל שמתארת מפגשים שונים של הקוסמטיקאית (חנה לסלאו) עם סלבריטאים שונים. השמות הגדולים, הכסף שנשפך על פרסום, תקציב ההפקה, כל אלו מיקדו את המבטים ובנו ציפיות לקראת סדרה אינטרנט (מתוסרטת) שהייתה יכולה להוות קפיצת מדרגה משמעותית לתעשיית סדרות הרשת בארץ. בפועל, היו שם סדרה של פרסומות מקסימות שמתחו אותן ודיללו אותן כך שיתאימו למסגרת זמן של סדרה אינטרנטית. (מאכזבות נוספות: סקייטבוק)

 המערכונית – היפופוטם – מערכונים בהגדרה הן לא סדרת אינטרנט אבל הן חלק בלתי נפרד מיצירה סדרתית שעובדת ברשת. היפופטם היו שם מהימים הראשונים של הרשת גם בפליקס וגם בנענע 10 ולא רק יצרו למדיום אלא גם ניצלו אותו על מנת לתפעל קהילה חיה ודינמית (מערכוניות נוספות : המבולגנים, מטר ושבעים) 

אני רוצה לסיים בהערכה לאתר flix – בפועל, הבית החם ביותר וזה שמספק את את התנובה הכי קבועה של סדרות אינטרנט. החל מימיו עם טופי וגורילה ועד למטומטמות וסבתא סעדה. בלי תקציבים היסטריים אבל עם הרבה תשוקה לא צינית לעניין הוא נותן חשיפה ואמצעי לדור חדש של יוצרים.

אנטואן דוסון – איש השנה בוידאו אינטרנטי 2010

על מנת לסכם את 2010 בחרתי לספר את הסיפור של אנטואן דוסון. זה סיפור שיש בו את קשת האלמנטים הקיימים בוידאו האינטרנטי: יש בו תוכן חובבני, תוכן מקצועי, יש בו גיבור בעל כורחו, יש בו תהילה, ויראליות, קרוס מדיה, טלויזיה, מחוות מוסיקליות, פרשנויות, ויכוח פוליטי, יש בו תרבות פופ ותרבות רשת במיטבה, זה סיפור שמתחיל מפשע ונגמר בגאולה. אנטואנן דוסון איש השנה של הבלוג וגיבור הוידאו העצמאי הנצפה ביותר ביו טיוב ב2010. סיפור בסרטונים:

בהאנטסויל, אלבמה, תחנת טלוויזיה מקומית שידרה סיפור על תקיפה של בחורה אפרו אמריקאית צעירה ועל אחיה, אנטואן שבא לעזרתה. זה השידור המקורי

הראיון של אנטואן, הצבעוניות, העלגות והתשוקה עשו כותרות והשמועה על הסרטון התגלגלה בבלוגים ואתרים והפכה לשיחת היום. ארבעה מליון צופים נמשכו לסרטון ממניעים קומיים אבל הנושא הנידון היה מאד לא מצחיק (נסיון לאונס) ולכן תחנת הטלוויזיה החליטה להסיר את הסרטון מהרשת. זה היה מאוחר מדי. מם נולד וחיקויים של אנטואן התחילו להציף את הרשת. חיקו אותו בצורה ישירה, חיקו אותו כזקנה, אבל שום חיקוי לא הכין את העולם למחווה הבאה של האחים גרגורי (Auto-tune the news)

מה שהחל כפצצה ויראלית הפך לפצצת אטום של תרבות רשת. עם מעל 64 מליון צפיות נכון להיום!!! Bed Intruder – המחווה המוסיקלית למקור הפכה להיות להיט גדול יותר משמעותית מהמקור שגרר בעצמו גל אדיר של גרסאות כיסוי ברשת. עשו את השיר בגרסה אקוסטיתכמזמור חג המולד, יש עיבוד לכלי נגינה יפני מסורתי וגרסה של ירקות מדברים. הבקשות להורדות היו כל כך רבות שהאחים חברו לאנטואן ולחנות האיי טיונס ושיחררו את השיר כסינגל שנמכר במעל 100,000 עותקים (דיגיטליים) . אנטואן הפך להיות כוכב. 

ההצלחה יצרה ויכוח ציבורי סביב אנטואן: האם ההצלחה שלו היא דבר חיובי לקהילה השחורה או שלילי. האם הוא מציג אותם באור נלעג או שסוף סוף הפנים האמיתיות של הגטאות נחשפים. אנטואן לא לקח צד, לא היה לו זמן. הוא פתח אתר והתחיל למכור בו דברים כמו תחפושת של אנטואן דודסון, טי- שרטים ואפליקציות לסמארטפונים. הוא השתמש בכסף בשביל לשפר את החיים שלו ושל אחותו. כשהרוויח מספיק כסף הוא העביר את המשפחה שלו לבית חדש הרחק משכונות המצוקה. הוא אפילו הקים עמותה לקידום המלחמה בסכרת נעורים. מחלה ממנה סובלות אחותו ואמא שלו. אנטואן השתמש ברשת, במדיה, ובמזל על מנת לשנות את חיו ולהפוך לגיבור תרבות.

מילה לסיום: הראיון המקורי עם אנטואן צולם ב28 ליולי 2010. לפני פחות מחצי שנה.

כוכבים ברשת

מהפכת האינטרנט היא אחת המהפכות הגדולות והמשמעותית ביותר שידעה האנושות, היא יצרה את הבמה הכי גדולה בעולם, היא שינתה חיי יומיום, היא אפשרה דיאלוג תרבותי ומסחרי בהיקפים שלא היו לפני והיא לא עשתה את כל זה רק בשביל שיהיה עוד מקום להקרין תוכן טלוויזיוני.

תוכן וידאו באינטרנט, כתוכן עצמאי, שמיועד לאינטרנט, מדבר את השפה ומנצל את הפלטפורמות המיוחדות שלו, נמצא בהתפתחות משל עצמו, וכמו האינטרנט גם ההתפתחות שלו היא בשנות כלב. לראייה, יו טיוב רק בן חמש! חמש שנים שבהן עברנו מתמונות שאפשר להעביר במייל, לתוכן גולשים, לתוכן טלוויזיוני מכל העולם ויותר ויותר לתוכן פרימיום לאינטרנט.

המגמה הבלתי נמנעת הזו לא נעלמת מעיני המפרסמים, הזכיינים, בתי ההפקה והאוכלוסייה שקוראת להוליווד בית. טפטוף של הופעות אורח של כוכבים ברשת הפך לשטף של תוכן לאינטרנט בכיכובם של מי שמכנים את המסך הגדול בית. ברשת הם יכולים להרשות לעצמם להשתתף בפרויקטים פחות מדוללים וליצור דיאלוג אינטימי הרבה יותר עם הקהל שלהם.

 מהצד השני ניצבים המפרסמים שמגלים את האינטרנט כבית שבו הם יכולים ממש ליצור את התוכן ולא רק לממן אותו דרך פרסומות. השילוב בין הרשת (על 4 מיליארד המחוברים אליה), המפרסמים והכוכבים כבר יצרו לא מעט פרויקטים שזכו להצלחה גדולה.

 לדוגמה: ליסה קודרו (פיבי מ"חברים") מככבת בסדרה עתירת הכוכבים Web Therapy שהופקה במימון לקסוס. קודרו משחקת פסיכולוגית (שצריכה טיפול באופן נואש) שמפתחת שיטת אנליזה וטיפול בשלוש דקות דרך האינטרנט. הצלחת הסדרה הובילה את לקסוס להפקת עונה שנייה ושלישית וזכויות השידור של החומר נרכשו לקנייה בידי רשת הטלוויזיה Showtime.

Clark and Michael– סדרה מבית ABC ובכיכובו של מייקל קראה (מתהילת "משפחה בהפרעה" ו"סופר באד")על שני לוזרים שחולמים לעשות סדרה ושוכרים צוות הפקה על מנת לתעד את מסעם לפסגה. בפועל הם נכשלים בחוסר חינניות פוטוגנית (לפוסט על הסדרה)

חברת איקאה הצטרפה גם היא לטרנד וגייסה את איליאנה דאגלס (סיינפלד, עמוק באדמה) לסדרה קומית שמתרחשת בסניף של החברה בקליפורניה. בסדרה Easy to Assemble איליאנה מואסת בחייה כשחקנית ופותחת בקריירה של זבנית בחנות. בעקבות הצעד שלה כוכבים אחרים מתחילים להגיע וגם הם לא מצליחים להרכיב את הרהיטים או לבטא את שמם.

 רוסריו דאוסון (השעה ה-25 ו-sin city) מככבת ב-Gemini Division – סדרת אינטרנט שצולמה כולה מול מסך כחול ומספרת את סיפורה של קצינת משטרה קשוחה בעתיד הלא רחוק. בעקבות רצח הגבר המושלם שלה, היא מגלה שאין כזה דבר גבר מושלם – הוא היה צורת חיים רובוטית. אבל רגש זה רגש והיא יוצאת לנקום בארגון מסתורי. הסדרה עושה שימוש נרחב בצילום במכשיר סלולרי של חברת Verizon, שמימנה את הסדרה.

 לעתים הרשת הופכת לבית הנכון עבור הכוכב המעודכן. יוצרים כמו ספייק ג'ונז (ארץ יצורי הפלא, להיות ג'ון מלקוביץ') עושה הקרנת אונליין אחת לשעתיים של רומנטיקת הרובוטים שלו I'm here, אשטון קוטשר פתח חברה לתוכן אינטרנטי בשם Katalyst Films. וויל פארל (אחים חורגים, SNL) מארח כוכבים מהשורה הראשונה ושותף באתר הקומי Funny or Die ומעבר לאוקיאנוס, כוכבי "הממלכה הקטנה" ("הישראלים" הבריטית) נכנסו כשותפים לגרסה הבריטית של אותו אתר. (אפרופו כוכבים וFunny or Die, לא להחמיץ את סדרת ראיונות שבהם זאק גאליפיאנקיס (בדרך לחופה עוצרים בוגאס) עושה שמות באורחים מפורסמים

 גם בארץ יש כוכבים שפורצים את הדרך שעוברת בין הטלוויזיה לרשת. ביניהם ניתן למנות את דרור קרן ואלון נוימן שעשו את שחקנים, שרון אלכסנדר שהרחיב את גבולות המיזנטרופיה בחייו הנפלאים של הסלב, תומר שרון בקרטושקס והתוספת האחרונה: עוז זהבי שיחד עם עדי נוימן מנחים את הריאליטי Twentyfourseven and the city שמתרחשת בניו יורק.

למה הם באים לשם? כי זה כיף. כי זה ממתג אותם כחדשניים, כי הביקורת והצנזורה הרבה פחות נוקשה, כי ערכי ההפקה מתקדמים במהירות האור למה שאנחנו מורגלים לו בטלוויזיה. הם שם כי זה מגניב והם שם כי מתישהו כולם יגיעו לשם, אז למה לא להיות ראשונים?

הופיע לראשונה בדה מארקר – שיווק

מדיה מולטי טאסקינג (גלישה באינטרנט וצפייה בטלוויזיה באותו הזמן)

כאשר מדברים על האופן בו ישתלבו שלושת המסכים (טלוויזיה, מחשב, סלולר) בעתיד, הדיון נוטה להתפצל לשניים. הראשון הוא על אופיה של הטלווזיה האינטראקטיבית : האם נצפה בטלוויזיה במסך המחשב? האם נגלוש בטלוויזיה ? האם הצופים ידרשו אלמנטים אינטראקטיביים? ואם כן, מהם? בדיון הזה, אין קונצנזוס, הוא מתעצב, רב בו הנסתר על הגלוי, וזה גם מה שמסעיר בו. הנקודה השנייה שכן נמצאת בקונצנזוס היא זו שמדברת על כך שאנשים, יותר ויותר, גולשים במחשב בזמן שהם צופים בטלוויזיה, בזמן שהם מסמסים, בזמן שהם מחליפים ערוץ, בזמן שהם מצ'וטטטים בפייסבוק ועונים לשיחה. במילים אחרות, המסכים לא משתלבים מול העיניים, אלא מאחוריהם, במנטליות של הצופים.

מדיה מולטי טאסקינג הוא מונח שבא לתאר את אינטראקצית הצופים עם מדיות שונות באותו הזמן. המונח הפך לנחלת הכלל במאמר The Multitasking Generation שהתפרסם בעיתון טיים כבר ב2006. הכותבת קלאודיה ווליס ציינה שהיכולת לעשות מספר דברים באותו זמן אינו חדש. נשים ליקטו מזון ובאותו זמן טיפלו בתינוקות, אנחנו נוהגים ברכב בזמן שאנחנו מאזינים לרדיו מאז שנות ה30. אבל התופעה עברה ל"תאוצת-חלל" עם הכניסה של האינטרנט. היא מציינת מחקר שלפיו נוער נחשף למדיה במשך 6.5 שעות ביום אבל בתוכה הוא מקבל ערך של 8.5 שעות. זה היה לפני ארבע שנים!

איך זה נראה היום? הצופה רואה טלוויזיה (נניח השרדות), בזמן שהיא עושה גוגל על זוכה מהעונה הקודמת (במה עובד משה מלצר חולון היום?) ומעדכנת סטאטוס בפייסבוק שמגיב על הנעשה בתכנית (איך כבר "אול סטארס" אחרי שלוש עונות?). אם מגיע טלפון או SMS, אף אחת מהפעילויות האחרות לא נעצרת.

תופעת המדיה מולטיטאסקינג מסבירה את העובדה שגם כמות הזמן שבה אנשים רואים טלווזיה וגם כמות הזמן שאנשים מול המחשב גדלה כל הזמן. הטלווזיה לא מתה, כפי שהיה מי שצעק לנוכח עליית האינטרנט והסלולר. היא חיה ובועטת, אבל הרגלי הצפייה משתנים. הניידות של המדיות הדיגיטליות (מחשבים ניידים נמכרים יותר ממחשבים נייחים, הטלפונים מאפשרים גלישה באינטרנט) וההתחזקות של הרשתות החברתיות (40 אחוז ממי שצפה בטקס פתיחת האולימפיאדה בזמן שגלש, היה בפייסבוק) רק תחזק את ההתנהגות הזו. היא כבר היום מרגישה מוכרת, וכמות הזמן שבה עושים אותה רק תגדל ותגדל. 

על המהירות בה ההתנהגות הזו הופכת לנורמה אפשר ללמוד ממחקר חדש של נילסן על שלושת המסכים. מהמחקר עולה שאחוז האמריקאים שמשתמשים במחשב ובטלוויזיה באותו זמן גדל ב35 אחוזים מהשנה שעברה כאשר אותם צופים (שלפחות פעם אחת גלשו באינטרנט בזמן צפיה בטלוויזיה) מהווים 60 אחוזים מהאוכלוסייה. עצם העובדה ש44 אחוזים מהצפייה בוידאו באינטרנט נעשה בשעות העבודה, מרמזת על מולטי טאסקינג לא פחות מאשר על אבטלה סמויה. 

המשמעות של התופעה היא שהדיאלוג בין תכנית הטלוויזיה לצופה לא רק מתרחש בקו האווירי בין הצופה על הכורסה למסך הטלוויזיה, אלא גם דרך יעדים וירטואלים נוספים וזה אומר שיש יותר מקומות בהם ניתן וכדאי לנהל את המפגשים האלו. דרך אחת היא לספק תכני טלויזיה עשירים יותר, אם דרך הרחבת עולם התכנית או דרך דיאלוג ישיר של הצופה עם הערוץ ועם המסך (שבתורה מייצרת נאמנות צופים ואפשרות קידום לתכנים אחרים וכו'). ההתנהגות הזו גם מאפשרת לשחקנים חדשים לתווך בין המדיות. כך למשל במרץ האחרון Roundbox גייסה 6.5 מליון דולר על מנת להרים אתר בשם Jacked, שבו חובבי ספורט יוכלו להיפגש בזמן הצפייה בטלוויזה. לשוחח, לראות סטטיסטיקות, לקבל עדכונים מאירועי ספורט אחרים וכו'.  

הדרך השנייה קשורה לפרסום: ההרחבה של עולם התכנים לסלולר ולאינטרנט משמעותו שישנם עוד שטחי פרסום ששייכים לארוע הטלוויזיוני בזמן אמת ולא נמצאים תחת פיקוח רגולטורי. במילים אחרות, אותם יעדים הם לא הרחבות, אלא חלק אינטגרלי מהתכנית שאפשר לפרסם עליו בצורה אפקטיבית. למשל, פרסומת יכולה להפנות לאתר ואם היא טובה היא יכולה להמשיך מה שהתחיל בטלוויזיה ישירות אל האתר במהירות שיא. לדוגמא, הפרסומת הבאה ששודרה בזמן הסופרבול האמריקאי. היא אמרה ל100 מליון צופים שהם מוזמנים לארוחת בוקר בדניס. 59 מליון נכנסו עוד באותו היום!

המאמר הופיע לראשונה בשיווק- דה מרקר

האינטרנט מוזמן לסלון הישראלי

לעתיד של הוידאו באינטרנט יש שני כיווני התקדמות: הראשון והנוכח הוא זה שבו הגולשים ממשיכים לפתח את הרגלי הצפייה בוידאו דרך המחשב והסלולר והשני הוא זה שבו האינטרנט בא אל הטלוויזיה בסלון. והכוונה היא לא רק כערוץ נוסף, בעל אינסוף אפיקים, אלא כחווית צפייה שמביאה איתה יכולות אינטראקטיביות, יכולות פרסום חדשות ויכולות לייצר חווית צפייה אטרקטיבית יותר.

בישראל, אין ממש נוכחות אינטרנטית בסלון (אלא אם כן מחשיבים תכנים שהגיעו לדיוידי מביטורנט) אבל אנחנו נמצאים בתקופת מעבר שמתוכה נוכחות כזו יכולה לפרוח. זה לא אומר בהכרח שזה יקרה כי יש הרבה כוחות שפועלים בשוק ובכיוונים מנוגדים, אבל אנחנו ללא ספק בצומת שבה משהו יקרה: הפרסום בטלוויזיה פחות אטרקטיבי בגלל שיותר ויותר אנשים צופים בתכנים בזמן ובתצורה שנוחה להם, הארועים החיים ובמיוחד הריאליטי שעוד כן מדביקים אנשים למסך נמצאים במלחמה עם הרגולציה ועם מוניטין רע, שתיים מתוך שלוש זכיינות נאבקות על קיומן, הvod נאבק בתשתית שלא תמיד מסוגלת להכיל את הדרישה אליו והחבילה הצרה פותחת מחדש את אופציות הבחירה של ספקי תוכן. 

הוידאו באינטרנט, והתשתית עליה הוא מגיע, יכול לצמוח מכיוון שהוא מאפשר לצופים, לזכייניות ולספקי התוכן להרחיב את שדה הקרב הצפוף ולאפשר כיווני חשיבה חדשים. לא פחות חשוב, הוא בא קומפלט עם יכולת ביצוע מוכחות. 

"החבילה הצרה" היא במיוחד חשובה בצומת הזו מכיוון שהיא באה בקופסא. זאת, בדומה לקונסולת המשחקים xbox – הפלטפורמה מספר אחת בארה"ב שדרכה הרשת מגיעה אל המסך. במאמר שכתב קולין דיקסון הוא מציין שלוש סיבות שבעטיין xbox הצליחה לזווג את הטלוויזיה עם האינטרנט (הצלחה = 1.5 בליון דקות של תוכן בשלושה חודשים לפי מודל מנויים משלמים) והן:

1. אין צורך בקופסא נוספת למה שכבר בשימוש עם הטלוויזיה

2. הסיבה העיקרית לחבר את הקופסא לא היתה האינטרנט

3. היכולות האינטרנטיות לא התחרו עם הטלוויזיה. זה לא היה זה או זה. פשוט תוספת שאתה מוזמן להכיר

(ואני ברשותכם אוסיף, ממשק נוח וידידותי לצפייה בוידאו אינטרנטי דרך המסך)

דיקסון מוסיף ששינוי כזה עונה גם לשינוי תרבותי בו הצופים הם צרכנים של מותג תוכן ספציפי (תכנית שהם אוהבים) ולא של ערוץ לפיכך, הצלחת המותג תלויה גם בהמצאותו הנכונה בכל מדיות. בנוסף, לטענתו של דיקסון, בעתיד, הxbox לא יהיה המתווך העיקרי, אלא ממירים משופרים (הטכנולוגיה כבר כאן), נגני בלו-רי, dvr, הset top boxe (סיקור של המובילים פה), וטלוויזיות שבאות עם היכולות והממשק האינטרנטי באופן מובנה.

אז אם לסכם: העתיד כאן והוא בא בקופסא!

לכתוב את "הארכיטקט"

היה לי העונג לשמש כתסריטאי ועורך התוכן של משחק המציאות החלופית הישראלי הראשון "הארכיטקט" שהתרחש במהלך חודש מרץ 2009. אני אומר העונג כי זה היה מבחן שטח מבחינתי לכל התאוריות, ההבטחות והציפיות שהיו לי מתוכן ניו וקרוס מדיה. אני גם אומר העונג כי עבדתי עם צוות מדהים ששילב אנרגיה של תחילת הדרך עם מקצוענות סוף הדרך (נעה, אסף, אורן, מישל, נדב, שירה, יובל, זהבית, סשה ועוד שאלה שמותיהם המלאים ותפקידם בפרוייקט).

מה זה משחק מציאות חלופית (ARG) אתם יכולים לקרוא פה. בקצרה, מדובר על סיפור אינטראקטיבי שמגיע אל המשתתף ב360 מעלות: דרך בלוגים, מיילים, הודעות ברדיו, פורומים, כתבות בעיתון, שיחות טלפון, מעטפות במקומות ציבוריים, אירועי יח"צ של פרוייקטים פיקטיבים ועוד. האלמנט המשחקי הוא בכך שחלק גדול מהמשחק נמצא מאחורי רמזים, שבשביל לפתור אותם ולפענח את התוכן נדרשת אנרגיה קולקטיבית, הן מבחינת האופרציה (להביא רמזים מהעולם האמיתי לתוך הקהילה הוירטואלית) ובעיקר מבחינת המאמץ החשיבתי המשותף.

         

הסיפור של ה"ארכיטקט" (ושוב בקצרה, אפשר לעקוב אחרי ההתפתחויות לפי תאריך עם הלינקים בויקי) מתחיל ביוני גרישמן, פקח חנייה תל אביבי שחברה שלו מקבלת מכתב פינוי מהבית בגלל פרוייקט בנייה יומרני וגס בשם מי שרונה  שמנהל ארכיטקט גרמני וביזארי בשם רודולף פור (האתר שלו בגרמנית). יוני מחליט להילחם באותו פרוייקט נדל"ן  בעזרת קבוצת תומכים בפייסבוק ופעולות מחאה בתל אביב. במהלך החקירה שלו הוא עוקב אחרי הרכב של פור ורואה את  מה שנראה כהעברת גופה לתא מטען ומפרסם את הסרטון בבלוג. למחרת הוא מגיע לבית של דנה (החברה) ומגלה שחטפו אותה. החוטפים השאירו פתק שאם הוא רוצה לראות אותה שיפסיק לרחרח וצירפו תמונת מעקב שלו מצלם את העברת הגופה לתא המטען. החטיפה היא הנקודה בה המשחק מתחיל. יוני צריך את עזרת המשתתפים לאתר את הדנה ולחשוף את האמת מאחורי פור, זאת כי הוא בעצמו נרדף וכי יש רק חודש לפני שהעסקה יוצאת לפועל.

על מנת לשמור על אשליית המציאות, מפעילי המשחק מקפידים מאד שלא להיחשף עד סופו ומתייחסים לכל חלק בסיפור כאילו היה אמיתי. האם זה אומר שהמשתתפים חשבו שדנה אכן נחטפה והיא בסכנה. לא. יכול להיות שחלק חשבו ככה כשהם נחשפו פעם ראשונה למשחק (אירועי היח"צ של מי שרונה, או הפוסטרים של "דנה נחטפה") אבל המשחק כל הזמן אומר שהוא משחק מבלי להגיד את זה במפורש: בתור התחלה, הפורום העיקרי שלו נמצא באתר משחקים (גיימר). שנית, ההקפדה היא על שפה של סיפור מתח ריאליסטי ולא על ריאליזם: העברת הגופה, הצפנים, הכת הסודית, כולם מושגים שמשדרים סרט מתח ולא מציאות. לשם ה"ביטוח" גם אפשרנו קלות ביצירת הקשר, אם מישהו נבהל מהתכנים היו לו בכל יעד אינטרנטי  מקום ליצירת קשר שמגיע ישירות למפעילים. אף אחד לא נבהל.  אנשים הבינו מהר מאד שמדובר במשחק והחליטו להיסחף עם המציאות שלו. הדוגמה הכי בולטת ב"ארכיטקט" לשפה הזו היא סרט התדמית של מי שרונה שהיה אחד מנקודות הכניסה העיקריות למשחק.

כתיבת הסיפור לARG לא שונה בבסיסה מכל כתיבת סיפור אחרת. צריך גיבור, וצריך אהבה, וצריך נבל, וצריך מכשולים, וצריך טויסטים וצריך היסטוריה ועלילות משנה שנחשפות בהווה דחוס. כתיבת העלילה הזו הייתה חלק הראשון בעבודה שנוצרה מתוך דיאלוג עם הצוות. החלק של הניו מדיה הגיע אחרי שהסיפור היה במצב מתקדם מאד. הוא פורק למרכיביו והאלמנטים השונים פוזרו ותורגמו לאמצעי מדיה: חלק מהדברים היו נכונים להיחשף בבלוג, חלק באתרים ייעודיים וחלקם נחשפו במעטפות שהוחבאו במקומות כמו ארכיון הערייה. לסיפור המרכזי (פור נגד יוני) היה מרכיב לינארי וישיר שהתעדכן פעם ביום ופרטי החקירה (הכת ההיסטורית שמאחורי פור והחטיפה ) נחשפו בצורה לא לינארית בעלילות משנה, בדרך כלל מאחורי חידות.

אלמנט המציאות של המשחק חייב אותנו לחשוב על הדמויות במונחים של חיים באינטרנט (בדגש על החיים לפני תחילת הפרשה). למשל למורן גאון, הדוברת של פור, היתה נוכחות בקפה דה מרקר שכללה פוסטים עסקיים. לדנה היה פרופיל פייסבוק ובו תמונות מחופשות משותפות שלה ושל יוני. בין האתרים גם הייתה סינרגיה של תוכן כך למשל כניסת לקוחות לאתר של פור התאפשרה רק לאחר שהמשתתפים מצאו באתר של מורן תמונה שבה מורן מחזיקה קלסר שעליו סיסמת הכניסה. מי שהשתמש בנתונים קיבל מסמך pdf ובו מפת הפרוייקט המחשידה (מוזמנים לנסות) מה שלמדנו הוא שאתרים שעמוד הנחיתה שלהם משתנה תדיר מקבלים ביקורים עוקבים ואילו כאלו שעמוד פנימי בהם משתנה זוכים לביקור בודדים. כך, בתוך הדינמיות של המשחק שינינו את עמוד הנחיתה של מורן לעמוד ההודעות לעיתונות המתעדכן.

        

חוסר הלינאריות ואיסוף פיסות הפאזל היו אלמנטים חשובים בהתפתחות העלילה שפלטפורמות הניו מדיה יכלו להכיל. אבל כמו שעלה מפידבקים בתחילת המשחק הם גם היו גורם מרתיע בפוטנציאל. מי שלא נכנס למשחק בתחילתו, הגיע לאתרי המשחק ונעמד מול עומס נתונים שכבר נחשפו. מאחר, ובאופן טבעי, רוב האנשים נחשפו למשחק לאחר תחילתו, היה חשוב לתת מענה הולם למי שמגיע למשחק בשבוע השני או השלישי שלו. לשם כך הקפדנו להכניס ולהבליט באתר של יוני את אלמנט "החדשים פה" ואת עמוד "אז מה עושים פה…" האלמנט הכי יעיל מבחינת ההתעדכנות למצטרפים היה הויקי החיצוני שתיעד בצורה תמציתית את התפתחות העלילה על הגילויים שנעשו בה, ודיבר בשפה של הרשת.

אלמנט ייחודי בכתיבת סיפור אינטראקטיבי הוא שמצד אחד כל חלקיו מוכנים מראש וזרועים ברשת עוד לפני יריית הפתיחה ומצד שני הוא נכתב על ידי המשתתפים בהווה. זה יוצר אתגר מבחינת השליטה בקצב ההתקדמות של השחקנים. לפעמים זה לאט מדי, לפעמים זה מהר מדי, לפעמים זה טס. בארכיטקט למשל שינינו חידה שאמורה הייתה להיחשף לחידה בדרגת קושי גבוהה הרבה יותר כי בשבוע השלישי המשתתפים כבר תיקתקו את החידות ולא רצינו לצאת מהסנכרון של אירועי ההווה יחד עם גילויים בחקירה. 

ההענות למשחק נחוותה בשלושה מעגלים: המעגל הראשון הוא הקבוצה שבה נמצאו המשתתפים הפעילים שפעלו בפורום ובבלוג של יוני. למרות שזו משמעותית הקבוצה הכי קטנה, האינטראקציה איתה היא זו שיצרה את המשחק. בקבוצה השנייה היו עשרות אלפי המבקרים באתרי המשחק, גם אם רובם לא לקח חלק פעיל בכתיבה, הם עקבו יותר ויותר ברציפות אחרי החקירה. הקבוצה השלישית היא זו שנחשפה למשחק ולתכניו בסיקור הרחב שלו בעיתונות המודפסת והדיגיטלית.  

מה שעבד, מעבר ליכולות האינטקלטואליות הקולקטיביות של השחקנים, הייתה ההענות הרגשית. המשחק סוקר בהרחבה ולאף אחד לא היה ספק שיוני הוא יציר דמיון, אבל היה פה חוזה הדוק ונוקשה מול המשתתפים:  אנחנו נשמור על האמינות של העולם שיצרנו גם בחלקים הקטנים ביותר (כמו על שם מי רשומים האתרים), והמשתתפים יזרמו איתנו בתוך אותו עולם כאילו היה מציאותי. יוני קיבל עשרות תגובות, חלקם בצ'אטים, חלקם במיילים, חלקם בשיחות טלפון שלו עם השחקנים שקראו לו להיות חזק ולהמשיך במאבק.

"הארכיטקט" נעשה ללא מטרות מסחריות והיה חף מתוכן שיווקי. הוא נוצר כתוצאה משיתוף פעולה בין עמותת התיירות של תל אביב ובין המעבדה לחדשנות במדיה של בית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה. מנהלת המשחק הייתה נעה מורג והמפיק והיזם שלו היה אסף גורליק.

תכניות בישול ברשת

תכניות בישול הם פורמט טלוויזיוני שאידיאלי לאימוץ על ידי הרשת: יש בהן עניין רחב, הן באופן טבעי נישתיות (בישול איטלקי, טבעוני וכו), הן מחולקות לסגמנטים קצרים, ואם לצטט מויקיפדיה "הן הן אינן יקרות מדי להפקה, ולכן ערוצי הטלוויזיה השונים מרבים להפיק אותן." אבל יותר מכך, לוידאו ברשת יש יתרונות שהופכים אותו לפלטפורמה אידיאלית למיצוי הז'אנר.

השליטה על הצפייה נוחה יותר (אפשר לקבוע איזה מתכון רואים, מתי, כמה פעמים לצפות בו ובאיזה חלק של ההכנה לעצור לפני לפני שממשיכים לצפות בחלק הבא), האלמנט הטקסטואלי (המתכון) עוטף את הנגן, קיימת אופציית הדיון סביב המתכונים והרכיבים ותעשיית האוכל היא מפרסמת יציבה… אז לפני שאתם לוקחים את הלפטופ למטבח או בונים כיור סביב הדסקטופ, שתי דוגמאות למיצוי אינטרנטי של הז'אנר: אחת בתוכן, אחת בממשק:

Great Depression Cooking היא הפקת ווב סמי מקצועית (וכאן גם טמון קסמה) שבה אנחנו מתלווים לקלרה בזמן שהיא מבשלת מתכונים מזמן המשבר הכלכלי הגדול של שנות ה30. קלרה מדברת בישירות למצלמה גם על תהליך הבישול וגם על אותה התקופה (קלרה היא סבתא רבא בת 91). ההגשה חמה אבל לא סנטימנטלית כמו האוכל שגם הוא טעים ומזין אבל רחוק מלהיות מפונפן (הרבה ביצים, תפוחי אדמה ופסטה).  הסדרה עלתה לרשת כבר בשנת 2007 אבל זכתה לעדנה וחשיפה עם פרוץ המשבר הנוכחי. הצפיות עלו מעשרות אלפים למאות אלפים. הדיוידי כבר בעשייה וניתן להזמין אותו באתר.

ברמת הממשק, Rouxbe עושה חשק ללקק את האצבעות. זהו אתר שמחשיב עצמו בית ספר לבישול (לחובבנים ולמקצוענים). אין פה מגישים סלבריטאים, רק האוכל במרכז הנגן שמשדר וידאו באיכות מצויינת. כל מתכון נפתח בתקציר של המנה, אפשרות לראות את המתכון בטקסט, ומעבר לוידאו ההדרכה המלא. ההכנה המצולמת מחולקת למקטעים וקיימת שליטה על עוצמת הווליום של הקריינות ושל המוזיקה המלווה.

אם במהלך ההכנה אתה מבקש להבין טוב יותר תהליך כללי שקשור למתכון ( איך לרדד קמח, איך לבחור שרי) הלינק פותח חלון בתוך הנגן עם הסבר וידאו שבסופו אתה חוזר לתפריט . העיצוב הנקי מאפשר לשפע האינפורמציה על הפורומים, החנות, ההסברים הכללים ועוד להיות נגיש ולא מאיים – חוייה גסטרונומית בחסות חווית משתמש חכמה.

עדכון 19 דצמבר: תכנית חדשה באתר hungry nation מלמדת איך להכין קוקטיילים ב12 שניות