ארכיון תגיות: ויראלי

המתים המהלכים בין המדיות

פרק פתיחת העונה השלישית של  The Walking Dead  הוא תוכן הטלוויזיה הדרמטי הכי נצפה בהיסטוריה של הכבלים בארה"ב, ובכלל. הוא שבר את השיא של התכנית הקודמת ברשימה – פרק סיום העונה השנייה של אותה סדרה. בהתחשב בכך שמדובר בסדרת זומבים אפוקליפטית שהביאה למסך שיא חדש של איברים מדממים (ולפיכך לא מתאימה למרבית הצופים) מדובר בהישג לא מובן מאליו. אין עוררין על איכות ההפקה, על האקשן המשובח ועל הדרמות האפקטיביות, אבל את זה יש לעוד סדרות. מה ש"המתים המהלכים" עשתה בהצטיינות יוצאת דופן היא פעילות קרוס מדיה (הסדרה למעשה נולדה במהלך קרוס מדיה. מקורה ברומן גרפי)  להלן סקר חלקי של של פועלה הדיגיטלי:

The Walking Dead : Torn Apart  סדרת אינטרנט בשישה פרקים שמספרת את סיפורה של חנה, הזומבית האייקונית שריק גריימס, גיבור הסדרה, הרג בפרק הראשון של הסדרה.  דרך סיפורה אנחנו מתוודעים לתהליך שבו העולם הדרדר למצב שפוגש ריק בפרק הראשון, לאחר שהוא מתעורר בבית החולים.  הסדרה עלתה לרשת לפני עליית העונה השנייה (באותו החודש) וקידמה את חזרתה למסך. עקב הצלחתה נוצרה סדרת רשת שנייה בשם Cold Storage שקידמה את עליית העונה שלישית.

The Walking Dead Social Game – משחק שחי בפייסבוק בלבד (12 מליון חברים לעמוד הרשמי של הסדרה) שבו הגולש נדרש לאסטרטגיה חברתית על מנת לשרוד. לצד גיבורים מוכרים ומשימות מונעות סיפור, המשימה הבסיסית שלך במשחק היא פשוט להמשיך לחיות. על מנת להגדיל את הסיכויים לכך, אתה חייב לצרף חברים לקבוצה שלך. זה לא רק מספק כוח אסטרטגי והופך את השחקן לסוכן שמפיץ את המשחק אלא מאפשר עולם משחק שממשיך להתקיים גם כשאתה אוף- ליין, שבו חבר שומר על הגב שלך. אם אתה מת במשחק, אתה אמנם כבר לא פעיל אבל האווטאר שלך ממשיך להסתובב בעולם המשחק כזומבי.

Whice character are you – פעילות דיגיטלית שבה הגולש מוזמן לענות על סדרת שאלות כגון : מה היית עושה אם חברה הייתה מופיעה עם סימן נשיכה על היד? או בדרך לבית החולים יש זומבי אחד, האם אתה הורג אותו או מחכה שיתרחק ? מתוך התשובות שלך עולה האופי שלך כשורד ואתה לומד מי מהשורדים בסדרה הכי דומה לך. אפליקציה דומה קיימת בסדרות רבות אבל הממשק הגרפי עושה את ההבדל.

The Talking Dead – תכנית בשידור חי שמופיעה לאחר השידור הראשון של כל פרק ובה המעריצים, דרך הרשתות החברתיות, שואלים שאלות את היוצרים והשחקנים בסדרה.  יוצרי התכנית אמרו שהסדרה נולדה כתוצאה מרצון לנתב את כמות העניין ברשת למקום אחד שנותן ביטוי למעריצים ומאפשר להם לנהל דיאלוג ישירות עם התכנית.

The Walking Dead Story Sync – יוצרי התכנית חברו לאפליקציית הטלוויזיה get glue ויחד יצרו חוויה ייחודית לתכנית. מי שעשה צ'ק אין לאפליקציה יכל להצטרף  לחוויה ייחודית וקולקטיבית שמתרחשת במהלך השידור של התכנית (ובכך הצמידו את המעריצים לשידור הליניארי של הפרק) מעבר לצ'אט רב משתמשים, האפליקציה הציעה פיסות טריוויה, שאלונים, חידונים, פרסים, וקטעי וידאו בלעדיים. פרק הפתיחה של העונה השלישית בא לידיד ביטוי ב170 אלף צ'ק אין במהלך השידור.

The Zombie Experiment – כשחברת DISH, ספקית ערוצי הלוויין בגדולה בארה"ב, איימה להוריד את רשת AMC (שמשדרת את המתים המהלכים) מההיצע שלה בגלל תעריפים גבוהים מדי, המעריצים נזעקו. AMC החליטה לרתום את הכוח החברתי שצברה והפיקה מתיחה שמטרתו לשאול האם יש מקום לזומבים בחברה שלנו. הסרטון המעולה מדבר בעד עצמו. כמו גם מספר הצפיות בו (קרוב ל14 מליון) בסופו של עניין, הרשת והסדרה נשארו זמינים בערוצי הלוויין.

עדכון דצמבר 2012 : אפליקציה נוספת לרשימה שנועדה ללוות את העונה השנייה בבריטניה. האפליקציה The Killers Countdown  מאזינה יחד איתך לתכנית ובכל פעם שנהרג זומבי היא מספקת לך אינפורמציה על היורה וכלי הנשק. הגולשים מוזמנים להמר לפני התכנית על סטטיסטיקות ההריגה ועל פי הצלחתם הם מדורגים מבין כל המשתתפים.

האם סרטונים ויראלים זה פיקציה?

רציונל המכירה של סרטונים ויראלים הוא שאם תעלה סרטון מספיק מוצלח אז אנשים יפיצו אותו לבדם מאחד לשני (כמו וירוס). הרשת מלאה בדוגמאות של סרטונים נטולי תקציב כמו Leave Britney Alone שהגיע ל29 מליון צפיות או ריקוד שצולם בחתונה שהגיע ל44 מליון צפיות וההנחה המתבקשת היא: באינטרנט אתה יכול לעשות סרטון יחסית בזול, אבל בגלל שהקריאטיב שלו יהיה כזה מוצלח אנשים יחשפו אותו אחד לשני דרך מייל או בכלים של רשתות חברתיות. בהתפתחות המסחררת של האינטרנט אני חושב שהתפיסה הזו שייכת לעבר. זה לא שסרטון טוב לא יגרור תגובה וזה לא שאין הצלחות ויראליות, אבל אני חושב ששווה לבחון את השאלה האם המודל של סרטון ויראלי הוא מודל כלכלי? 

השאלה היא שאלה של נראות. נניח שעשית את הסרטון הכי נכון בעולם למוצר שלך ואת האחד הסרטונים המוצלחים שהרשת ידעה. מה הסיכוי שיראו אותו? אני מאמין שהמציאות שבה שווה לבחון את השאלה הזו היא מציאות של מספרים: בכל דקה מועלים ליו טיוב 20 שעות של וידאו. בחישוב של 3.5 דקות ממוצע לוידאו זה אומר 342 סרטונים חדשים בדקה ו-492,480 סרטונים שעולים כל יום. בוא נגיד ש15 אחוז מהם טובים, 10 אחוז טובים מאד ו5 אחוזים מהם כל כך טובים שאנשים ירצו כל כך לחלוק אותם עם אנשים אחרים. אותם 5 אחוזים מגיעים ל25 אלף סרטונים שמתחרים עם הסרט שלך על נראות. ליום.  

עכשיו, האחוזים שאני מציין הם הערכות שלי בלבד, כמו כן יו טיוב הוא אתר בינלאומי מה שאומר שהמספרים האלה מכסים הרבה דקות צפייה שלא רלונטיות לשוק מקומי, אבל מצד שני יוטיוב הוא ממש לא אתר הוידאו היחידי שאליו מועלים סרטונים. גם אם נעשה סינון, חמישה אחוזים מתוך ה25 אלף סרטונים ביום, עדיין מדובר על סיכוי של 1250 לאחד שמישהו יראה את הסרטון שלך וזה כאשר הוא מתחרה אך ורק בקצפת. שיום אחד מספק.

ועוד לא דיברנו על הסיכוי שמישהו שראה אותו יחליט להעביר אותו הלאה…

עכשיו תחשבו על כמות הסרטונים שהגיעו אליכם כי מישהו שלח אותם אליכם או כי מישהו פרסם אותם בפייסבוק שלו…גם אם המספרים שלי לא מדויקים אני חושב שמתבהרת תמונה שהאסטרטגיה של סרטון שיצליח רק על הויראליות שלו, לא שהיא לא אפשרית, אבל סיכויי ההצלחה שלה רחוקים שנות אור מלהפוך אותה לאסטרטגיה ששווה את ההשקעה. לדעתי.

הרוב המוחלט של הסרטונים המצליחים הם אלו שהושקעו בהם זמן, מאמץ וידע בקידום שלהם. אם דרך באנרים, גיוס בלוגרים, פעילות ברשתות הברתיות ועוד ועוד. כמובן שיש משקל מכריע לבנייה נכונה של סרטון לעולם האינטרנטי אבל זהו תנאי סף הכרחי, לא ערובה.

יחד עם זאת, תופעת הסרטונים הויראליים ייצרה תעשייה של מפיקים ויוצרים מוכשרים שמדברים אינטרנטית ונתנה פתרונות מדיה לעסקים בינוניים וקטנים שפתאום יכלו לייצר פרסומות. האם התעשייה הזו הפכה מיותרת? ממש לא. רק שהמיקוד השתנה. סרטון מוצלח (ללא קידום) לא בהכרח יחשוף מוצר חדש, אבל הוא יכול להיות היעד אליו יגיעו מי שמחפש את אותו מוצר. הוא יכול להיות כרטיס ביקור של עסק וכלי מבדל באוקייאנוס האינפורמציה שיש ברשת. תחת האסטרטגיה הזו, ההשקעה בסרטון מהסוג הזה היא מאד כדאית, רק אל תמדדו אותה על סמך כמות צפיות.

עדכון 5 באפריל : הנתונים עלו. יו טיוב דיווחו שכמות הוידאו המועלת כל דקה לאתר עלתה ל24 שעות.

עדכון דצמבר 2010 : כל דקה מועלות ליוטיוב 35 שעות של וידאו !!!!

הופיע לראשונה בדה מרקר שיווק

פרסום מקומי, חשיפה בינלאומית

ב2008 זוג יוצרי אינטרנט צעירים, חברים מילדות בשם רט ולינק חיפשו דרך להתפרנס ממה שהם יודעים ואוהבים לעשות – תוכן וידאו הומוריסטי לרשת. הם התחילו לפנות לבתי עסק מקומיים בדרום קרולינה והציעו להם לעשות סרטוני פרסומות לרשת. הם לקחו את מה שיש לעסק למכור והוסיפו הומור וובי ומודעות עצמית. הפרשנות המקורית שלהם אפשרה להפוך תקצב פרסום של עסק מקומי לפרסומת שהיא גם תוכן בפני עצמה.

התוצאה – פרסומת מקומית לחנות רהיטים בדרום קרוליינה צברה שני מליון ורבע צפיות באינטנרט וכתבה בCNN, פרסומת של מוכר של בתים ניידים הגיעה למליון וחצי צפיות וחשיפה במגזין WIRED. עליות משמעותיות במכירות דווחו גם הן. סרטונים נוספים הגיעו גם הם למאות אלפי צפיות ורט ולינק קיבלו מימון גורף מקרן Microbilt לעידוד עסקים קטנים. עכשיו הם רק בוררים בקשות לפרסומות  מאחר והמימון כבר קיים.

הפרוייקט של רט ולינק נקרא I love Local Commercials והוא דוגמא נהדרת להתפתחות של השפה התרבותית הייחודית לרשת. למשקיף מהצד (של האולד מדיה או תפיסות פרסום קלאסיות), הפרסומות משדרות הפקה זולה והתמקדות בתפל. יתרה מכך, נדמה שהפרסומות, במקום לקדם את העסקים, מגחיכות אותם. אבל בעולם שהתחיל (לפני שנייה) מתוכן גולשים, אותו מראה "זול" משדר כנות ואפילו מעודכנות. החיבור הוא לא אוטומטי ובלי יצירת תוכן נכונה, זול ייראה זול ולא יותר מזה. אבל עם רגישויות לעולם התוכן האינטרנטי, אותן החסרונות יכולות להפוך ליתרונות.

כך למשל פרסומת למכון קעקועים באוסטין שבטקסס, מתרכזת בעובדי המכון שמפחידים את הלקוח עם ההשלכות השליליות של ציור תמידי על גופו. היא לא קורצת בשום שלב והמוזיקה מפחידה. למה זה עובד? כי זה לא מוכר לך משהו שהוא לא ולקוחות מעריכים את זה. עצם ההעזה מחברת את העסק לערכים של אינדיבידואליות, נועזות ואינטיליגנציה. הם אומרים את מה שההורים והמורים לא יגידו לך ואתה יכול להצטרף לשורות המורדים ולזהות את עצמך ככזה, עם תוספת משלך לגוף שקיבלת. בנוסף, בניגוד לפרסומת טלוויזיונית, זה תוכן שנמצא ברשת לתמיד והעובדה שהוא תוכן ולא רק פרסומת, נותן לו רלוונטיות לאורך זמן.

בראיון למגזין WIRED מספרים היוצרים שהלקוחות שלהם יודעים שהם הולכים להיות חלק מסרטון אינטרנט מצחיק. לא תמיד כולם מבינים את האופן בו הקומדיה תעבוד, אבל הצמד מוודאים שכולם יהיו מרוצים בסוף. מכיוון שהפרסומות משתמשות באנשים האמיתיים שעובדים בעסק ותופרת להם סיטואציות הזויות, הם מקפידים לציין שהם לא כמו סשה ברון כהן (ברונו, בוראט), שהמטרה שלו נעצרת בבדיחה.

השורה התחתונה עומדת לטובת הגישה של רט ולינק. מכיון שהסרטונים הם דקה וחצי של תוכן בפני עצמם, אנשים צופים בהם ומחכים לפרסומת הבאה. בעל העסק מקבל את הבמה שפרסומת קלאסית לעולם לא הייתה יכולה לתת לו. (כמובן שיש פרסומות טלוויזיה שהן הצלחות ברשת, אבל אחוז מזערי ובטח לא בתקציבי ההפקה האלו) 

את ההבנה של תרבות האינטרנט, שיכללו רט ולינק  (Rhett McLaughlin and Link Neal) דרך יצירה קומית לאינטרנט משנת 2006. הם מכנים את עצמם Internetainers ובמערכוני הוידאו שלהם הם מביאים לידי ביטוי יכולות נגינה ושירה. באתר שלהם מעל 200 סרטונים ומרצ'נדייז שנע מכוסות קפה וסיכות לדיסקים ודיוידי. הם החלו את דרכם ביצירת וידאו כאשר למדו לתארי הנדסה. הם לוו ציוד מהאוניברסיטה והתחילו לכתוב ולצלם ללא הדרכה מקצועית. הם אומרים שב"דרום קרוליינה הכפרית, אתה יכול לקבל עצות מצוינות בכל מה שקשור לגוויות של צבאים, אבל בכל הנוגע לוידאו, לא היה את מי לשאול, אז למדנו בדרך של ניסוי וטעייה…"

לאחר שיצרו ברשת ובנו קהילה סביב התכנים, הם הוזמנו להנחות סדרת טלוויזיה שעוסקת בעולם האינטרנטי. הסדרה בוטלה לאחר ארבעה פרקים והם מצאו את עצמם ללא עבודה, עם משפחות לפרנס. הם פנו למותגים על מנת למצוא מימון לעשייה שלהם, ומתוך הדיאלוג הזה הם התחילו ליצור פרסומות ב2008.

כאמור קרן Microbilt האמריקאית שתומכת בעסקים קטנים ראתה ואהבה את מה שהצמד מייצר והחליטו לממן את הפרסומות. עכשיו, העסקים המקומיים שרוצים את מגע הזהב של רט ולינק, מציעים את עצמם דרך האתר. לנבחרים מתוכם, הצמד מייצר פרסומת מקומית לקהל בינלאומי.

פריים טיים ברשת

12 עד 3 בצהריים הוא זמן הפריים טיים של צפייה בוידאו ברשת. כך לפי מחקר חדש שפרסמה יאהו. רצועת הזמן השנייה הכי נצפית היא בין 9 בלילה לאחת לפנות בבוקר. "בניגוד לטלוויזיה שבה מרבית הצפייה נעשית ברצועה של שעתיים, הצפייה בוידאו ברשת מחולקת לאורך כל היום, למעט זמן ארוחת הערב" (לפי המחקר)

שליש מהצופים בוידאו ברשת צופים בצוותא בתכנים עם אורח או יותר רכונים מעל המסך. זה נתון שמתייחס במיוחד לתכנים קצרים שאחד מתוך כל חמישה מהם מועברים בדרך ויראלית דרך מיילים, רשתות חברתיות ועוד (סה"כ 2.5 בליון צפיות) זה מספר מרשים מצד אחד אבל הוא גם אומר שהפצה ויראלית אחראית רק לחמישית מהצפיות ברשת.

זמן הצהריים אטרקטיבי במיוחד לצפייה בתכנים ארוכים ביעדי וידאו של תחנות טלוויזיה. אנשים מנצלים את הפסקת הצהריים בעבודה בשביל לצפות בפרקים של הסדרות האהובות עליהן.

ב2008 פרסמתי בבלוג את הממצאים של חברת נילסן בנוגע לצפייה בוידאו ברשת (עם דגש על ההבדל בצפייה בין גברים לנשים) והממצאים תואמים למדי. מעבר למה שזה אומר על תרבות הרשת המתגבשת, הנתונים הם חלק מכריע לתעשייה שמחפשת מודל כלכלי שיעבוד.

כך למשל מוסיפים ב new teevee ש 81 אחוזים מהצופים לא זכרו את הפרסומת ששודרה במהלך הסרטון האחרון שראו, אבל הנתון שונה דרמטית כשבוחנים סרטונים שמוגדרים כ highly engaging. שם, ב47 אחוזים מהצפיות, הצופים זכרו את המוצר ובחצי מהמקרים הם גם המשיכו לחפש עוד אינפורמציה על המוצר באתרים אחרים.

מה זה highly engaging video ? לפי יאהו מדובר על סרטונים ש1. נצפו עד הסוף 2. סרטונים שדרשו כמות גדולה יותר של תשומת לב בשביל להנות מהם ו3.סרטונים שאנשים הגיבו להם אם דרך טוקבק או דירוג. 64 אחוזים ממי שצפה בסרטון שעומד בקטגוריות האלה גם העביר אותו הלאה לחברים.

איך עושים highly engaging videos? כמו שעושים כל תוכן טוב ופירוט להנחייה הזו אני מקווה שיש לאורך כל הבלוג.

עדכון 17 אוקטובר 09 : סקר חדש שמצביע על גידול של 38 אחוזים בפרסום בוידאו באינטרנט מאז תחילת השנה מול ירידה ב12.3 אחוזים בפרסום בטלוויזיה.