ארכיון תגיות: טלוויזיה

Social TV – טלוויזיה חבר(ו)תית

Social TV הוא מינוח המתייחס לשילוב של טלוויזיה וטכנולוגיה על מנת לייצר אינטראקציה עם הצופים. מדובר בדרך כלל בפעילות של גופי טלוויזיה שנועדה לתקשר עם צופיה דרך פלטפורמות אינטרנטיות חברתיות כמו (אבל לא רק) פייסבוק. הפעילות יכולה לנוע ברמת מורכבות מלחיצת לייק על עמוד התכנית ועד הורדת אפליקצייה יעודית ( כמו אפליקציית הצ'אטים 10like). היא יכולה להתרחש בזמן השידור (כמו פעילות השופטים בטוויטר בזמן השידור של the voice) או כחלק מפעילות שוטפת (למשל, team coco של קונאן אובראיין). לפעילות יזומה של טלוויזיה חברתית יש מטרה אחת – הגדלת כוחו של המותג הטלוויזיוני דרך יצירת שיחה במרחב הוירטואלי.

המהפכה הדיגטילית הסוערת שבה אתרים וטרנדים מוכתרים ומופלים תדיר, כבר סיימה כמה קרבות עם מנצחים ברורים ונקודות אל חזור תרבותיות. אחת מהן היא הרשתות החברתיות, נוספת היא המדיה מולטי טאסקינג – דהיינו ההתנהלות שבה רובנו נמצאים מול יותר ממסך אחד בכל רגע נתון. (מליון וחצי ישראלים כבר מזדהים כצופים שבזמן צפייה במסך עוסקים גם בגלישה באינטרנט, בדיקת מיילים, גלישה ברשתות חברתיות ומשחקים).

ה Social TV אם כך הוא אינו בשורה, הוא פשוט פה. בים של נבואות ותחזיות הוא התמקם כצורה הכי מצליחה של קרוס מדיה מכיוון שהוא מתרחש בזירות שהדומיננטיות שלהם כבר הוכרעה ומתרחש בתוך נורמות התנהגות שכבר אימצנו. סיבה נוספת להצלחה של הטלוויזיה החברתית היא שהצלחה בו משמרת את מרכזיותו של הרייטינג – המדד המרכזי שלפיו הטלוויזיה מנהלת את עצמה. בטקס פרסי MTV האחרון החשיפה של ביונסה על הבמה את העובדה שהיא בהריון גרמה להתפרצות תגובות שכללה 8868 ציוצים בשנייה (שרובם אגב הגיעו ממכשירים סלולריים). הצורך להשתתף בשיחה הדביק את הגולשים למסך והביא גולשים אחרים לפתוח טלוויזיה.

במחקר חדש של חברת נילסן נבחנה הקורלציה בין באזז ברשתות החברתיות לבין רייטינג. הממצאים לא מפתיעים אבל מאששים תחושת בטן והגיון בריא. לפי המחקר, עלייה של תשעה אחוזים בבאזז רשתות חברתיות מתרגמת לעלייה בנקודת רייטינג אחת. המחקר גם מדגיש שהקורלציה הזו במיוחד רלוונטית לקבוצת הגיל של 18-34. נתח דמוגרפי שתוך חמש שנים יהפוך ל13-39 ותוך עשור לגילאי 10-50.

ניצול נכון של רשתות חברתיות מתבקש מול אירועים חיים ואירועי ספורט, שבאופן טבעי הכוח שלהם הוא בזה שהם מעוררים שיחה במהלך התרחשותם ולא פחות חשוב, צריך לצפות בהם בשביל להיות חלק מהשיחה למחרת. אבל לתכניות מתוסרטות יש יתרונות משלהן באסטרטגיה דיגיטלית חברתית. רשת FOX ניצלה את העובדה הזו כדי לעשות מעשה שהוא לא פחות ממדהים. היא הפכה את Glee  להצלחה במונחי רייטינג עוד בטרם שודר הפרק הראשון. זה לא היה מקרי, היא עשתה את זה שוב העונה עם הסדרה New Girl. רשת פוקס עשתה זאת על ידי יצירת אקוסיסטם של מסכים ופעילות חברתית שבהם יצירת עניין יכלה לגדול לכדי שיחה חיובית עד נלהבת.

גדילתו הטבעית והמהירה של תחום ה Social TV מבשר על עולם שבו התוכן הוא אינו תכנית טלוויזיה או סרט קולנוע אלא משהו שחי בכל המסכים, על מערכת יחסים בין הצופה לטלוויזיה שאינה חד סטרית אלא דיאלוג, על עתיד שבו מסך הטלוויזיה הוא רק במה אפשרית אחת מתוך מספר פלטפורמות ועל שינוי תפיסתי לפיו הגופים המנהלים את התוכן אינם ערוצי טלוויזיה אלא גופי שידור. כמו Social TV עצמו לא מדובר על העתיד הרחוק אלא על הווה דינמי שכבר קובע עובדה.

עדכון דצמבר 2011 : רשימת 50 האפליקציות שהופכות את המסך לסוציאלי

קרוס מדיה – המספרים לא משקרים

קורה שהפחד משינוי הופך את הדיון בין אנשי המדיה הישנה לאנשי המדיה החדשה לויכוח. במצבים מהסוג הזה, הטיעון המשכנע ביותר הוא זה שבא בצורת מספרים גרפים ואחוזים. אנשי טלווזייה קלאסיים יגידו שהיום יותר מדי מתמיד אנשים רואים טלוויזיה, והם צודקים: בין 2005 ל2010 היקפי הצפייה בטלוויזיה גדלו ב5 אחוזים. אבל מה שעוד קרה באותה תקופה זה שהיקפי הגלישה באינטרנט גדלו ב121 אחוזים (פורסטר דצמבר 2010).

מצד שני, ברור שאפשר להתווכח עם המספרים האלו. אין דבר גמיש, רך ונתון למניפולציה יותר מסקרים, אחוזים וגרפים. יתרה מכך, אני חושב שאין בהם צורך. מי שלא רואה שעולם הטלוויזיה השתנה ומשתנה, הבעיה שלו היא לא נגישות למידע אלא ראיית צינור.

אני אישית לא חושב שהטלוויזיה תאבד את מעמדה בעתיד הנראה לעין. אי אפשר להתחרות בכוח שלה להביא מסת אנשים ברגע נתון לצפייה במסך הסלוני. אבל הרגלי הצפייה בטלוויזיה עברו ועוברים מהפכה דרמטית בשנים האחרונות והיא באה לידי ביטוי בדרך בה אנשים מגיעים אל המסך הטלוויזיה, מה הם עושים בזמן שהם צופים בו ולאן הם הולכים כשהם מסיימים צפייה בתכנית.

מספרים קובעים נורמות וסדרי עדיפויות בשטח. כשירות לציבור הריני להביא תמונת מצב מספרית של שלושת המסכים (ותודה לשירי לב על העזרה):

53 אחוזים מהאנשים בארה"ב הצהירו שהם מגלים תכנים טלוויזיונים ברשת ורק אז הולכים לצפות בהם בשידור הלינארי (נילסן נובמבר 2010) כאשר ב"גילוי" הכוונה היא לצפייה ראשונה בתכנים ברשת. הסקר הזה פורסם בסוף 2010 כך שניתן להניח שהאחוזים האלו גדלו מאז. הסקר הזה גם מחזק את ההבנה ששחרור של תכנים טלוויזיוניים לרשת אינו מעשה קניבליסטי כי אם דרך להעלות את הצפייה בכל המסכים.

ב2009 חמישים מליון אנשים צפו בתכנים טלוויזיוניים באורך מלא דרך האינטרנט. ב2011 המספר גדל ל 72.2 מליון (מקורות שונים, אפריל 2011). גם הסקר הזה מתייחס לארה"ב אבל הטרנד שהוא מצביע עליו תואם את העולם המערבי. מחקר טרי של חברת אריקסון ב13 מדינות מפותחות מצא שהצפייה בתכני טלוויזיה בזמן השידור המקורי שלהם נמצאת במגמת ירידה (4 אחוזים בשנה) ומולה יש עלייה משמעותית בצפייה דחוייה דרך אתרי אינטרנט (אריקסון, ספטמבר 2011).

החדשות הטובות הן שהצפייות המדוברות (שמניבות רווחים מפרסום) עולות על כמות הצפייות דרך ההורדות הלא חוקיות, מה שמחזק את ההנחה שאנשים שמחים לשלם על תכנים טלויזיונים ברשת אם המודל יהיה אטרקטיבי ונוח. לשירות הסטרימנג של נטפליקס יש 25 מליון אנשים שמאששים את העובדה הזו וכך גם שרות הפרמיום החדש של הולו שכבר בדרכו לקו מליון הלקוחות (MIP PREVIEW ספטמבר 2011).

כשאנחנו מדברים על הרגלי צפייה חדשים אחד מהכיוונים המשמעותיים ביותר הוא מדיה מולטי טאסקינג. דהיינו, התופעה שבה אנשים רואים טלוויזיה בזמן שהם גולשים ברשת. 1.4 מליון ישראלים כבר מזדהים כצופים שבזמן צפייה במסך עוסקים גם בגלישה באינטרנט, בדיקת מיילים, גלישה ברשתות חברתיות ומשחקים (דה מרקר ינואר 2011).

שימוש גובר והולך בנתון הזה בשביל לרכז צופים למסך הוא פעילות וובית שעל מנת לקחת בה חלק צריך לצפות בשידור הליניארי. דוגמה לכך היא אפליקצית האונליין של "אל תפיל את המליון" שבעונה הראשונה שיחקו בה מול השידור כרבע מליון ישראלים (מאקו נובמבר 2010).

כיוון נוסף ומשמעותי במציאות של שלושת המסכים הוא הsocial tv. דהיינו מדד הצלחה של תכנית על פי השיחה שנוצרת עליו בזמן אמת ולאחר השידור. (שיחה שמביאה אנשים למסך כי הם רוצים לראות על מה כולם מדברים). דוגמה לכוח של השיחה הוירטואלית התקיימה בטקס פרסי הוידאו האחרון של MTV. החשיפה של ביונסה על הבמה את העובדה שהיא בהריון גרמה להתפרצות תגובות שכללה 8868 ציוצים בשנייה. ( Mashable אוגוסט 2011) רובם אגב הגיעו ממכשירים סלולריים.

לשינוי בתרבות הצפייה יש גם השפעה ישירה וכואבת על תקציבי הטלוויזיה . ב2008-2009 ערכו של שוק הפרסום בטלוויזיה ירד ב18 אחוז בזמן שערך שוק הפרסום באונליין עלה ב5 אחוזים (Yankee group אפריך 2010).  ב2009 סקטור הפרסום ברשת עלה על סקטור הפרסום בטלוויזיה באנגליה (BBC ספטמבר 2009).

למרות שני הנתונים למעלה, הטלוויזיה עדיין מכניסה יותר כסף מפרסום מאשר הרשת. אבל כל זה משתנה, ומהר. שינויים בין דוריים ביחס לטלוויזיה והצלחת הצפייה דחויה משנה את התמונה. 2010 הייתה שנה מוצלחת ביותר לטלוויזיה וחלקה בעוגת הפרסום גדל ב13 אחוזים. ב2010 גם האינטרנט הגדיל את חלקו בעוגת הפרסום, אבל ב18 אחוזים (דה מארקר ינואר 2011), אבל השפע של 2010 בטלוויזיה לא נמשך זמן רב. ברבעון השלישי של 2011 שוק הטלוויזיה רשם הפסד של 50 מליון שקל עקב האטה בשוק הפרסום  (גלובס ספטמבר 2011). מה שרק מחזק את תפקידו של הפרסום באינטרנט כקטר של עולם הפרסום.

אני מדגיש: הטלוויזיה תמשיך לשלוט אבל הממלכה שלה היא כבר לא אוטוקרטיה. אם המספרים לא שכנעו אתכם, תרימו את הראש מהמחשב.

אם גם המציאות המיידית לא שכנעה אתכם? זה גם בסדר, אתם שייכים לקבוצה מכובדת שכללה את ענקי העיתונות, הפרסום והמוסיקה. גם הם התעוררו מאוחר לגלות שהעסק השתנה ובזמן שהם הגנו על הדרכים הישנות, מישהו מצא דרך לנווט לכיוונו את הכספים החדשים.

עדכון ינואר 12: לפי פורבס, שוק הפרסום המקוון יעבור את שוק הפרסום הטלוויזיוני עד שנת 2016.

אפליקציות אייפאד שמדברות טלוויזיה

בתהליך שבו חווית הבידור הביתי משנה מיקוד ממסך אחד למספר מסכים, האייפאד הוא game changer. יש לו את כל היתרונות של עיבוד מחשב: הניידות של מובייל, האינטראקטיביות של הווב ומסך מספיק גדול ואיכותי בשביל לספק חווית צפייה בווידאו. אני לא חסיד של אפל ודרך ההתנהלות שלה, אבל זו טעות להתכחש להצלחה של הטאבלט האלגנטי ולמשמעות שלה בכל הנוגע להרגלי צפייה.

האפליקציות הבאות מסמנות את הכיוונים הכלליים שדרכם גופי הטלוויזיה פוגשים את הצופים שלה דרך מסכים אחרים. הסקירה מתרכזת באפליקציות אייפאד שרלוונטיות לישראל. חלק מהדוגמאות שמניתי הן אפליקציות אייפון, אבל כאלה שנותנות חוויה מספקת בטאבלט.

נתחיל בנגני וידאו של רשתות טלוויזיה. אלו הם מנועי וידאו קלאסיים ונקיים שדרכם צופים יכולים להיחשף לתוכן או להשלים צפייה. דוגמאות לכך הן  mako vodyes.mobile או hot. הנגנים האלו משמשים כתחליף לvod ומאפשרים צפייה ישירה לפי בקשה. למרות שבחלק מהמקרים הם כוללים פרסומות, תפקידם הגדול הוא לחשוף אנשים בקלות להיצע של גוף משדר. הנחת העבודה (שמגובה במספרים לאורך כל הבלוג) היא שאנשים נחשפים לתכנים ברשת, גם אם הצפייה העיקרית נעשית במסך הטלוויזיה.

סוג האפליקציות הבא משלב את נגן הוידאו עם פיצ'רים נוספים כמו חדשות ופעילויות אחרות של הערוץ (הרשמה לאודישנים) דוגמאות לסוג הזה הן  ireshet או ערוץ 10. בנגן של רשת השידור האמריקאית nbc.com לצד הצפייה הישירה יש משחקים ולוחות שידורים. דבר נוסף לגבי אפליקציות של שדרניות טלוויזיה מחו"ל הוא שבחלק מהמקרים ניתן לצפות בהן בתכנים שחסומים דרך האינטרנט. כך למשל באפליקציה האחרונה של NBC אפשר לראות קליפים מתוך saturday night live שבלתי אפשרי לראות בארץ ברשת.

mzlscpdssjo480x480-75

האפליקציות שמניתי משמשות בפועל תחליף לצפייה פאסיבית בתכני טלוויזיה אבל שימוש קרוס מדיה אמיתי בא לידי ביטוי באפליקציות שלוקחות את תופעת המדיה מולטיטאסקינג (צפייה בטלוויזיה בזמן שימוש במחשב/סלולרי) ויוצרות חווית צפייה רחבה שבה השלם גדול מסך חלקיו. 10like למשל מאפשר לצופי ערוץ 10 לצ'וטט בזמן צפייה בתכנים הלינאריים של הערוץ. אל תפיל את המליון מאפשר לצופים לקחת חלק בשעשועון הטלוויזיוני.

סוג נוסף של אפליקציות הוא כזה שמדבר את העולם של התכנים הטלוויזיונים אבל בצורה עצמאית וללא קשר לזמן שידור התכנית. VH1 behind the music Trivia Quiz בודקת את הידע שלך על תרבות פופ שהופיע בסדרה. Jeopardy בודקת את הידע שלך על כל דבר ברוח התכנית הקלאסית. ו- Heroes comic reader מאפשר להתוודע לסיפורים של גיבורי הסדרה דרך חוברות קומיקס. האפליקציות האלו מאפשרות לקהל ליצור קשר עמוק עם מותגי התוכן בצורה שתואמת את סגנון החיים של הצופה. זו פעילות שיווקית ומודל רווח שעונה על הצורך להפוך תכני טלוויזיה למותגי תוכן, זאת מכיוון שהפלטפורמה בה משודר תוכן מסויים מאבדת מהרלוונטיות שלה לטובת התוכן עצמו.

לסיום, מספר אפליצקיות מעניינות מהעולם שמסמנות את העתיד אליו הולך הקרוס מדיה. הראשונה היא IntoNow ששומעת את מקלט הטלוויזיה דרך המיקרופון ודרך זיהוי קולי יודעת מה התכנית שאתה צופה בה. מעבר לפתיחת פעילויות שקשורה לתכנית, האפליקציה גם עושה לך צ'ק אין בסגנון פורסקוור. Miso או yap.tv לוקחת את החברתיות צעד קדימה ובונות קהילה סביב מותגי תוכן. ברגע שהיוזר מדווח איזה תכנית הוא רואה ברגע זה, נפתחות לך אופציות כגון : מה אומרים על התכנית בטוויטר, מי מהחברים שלך רואה את זה וכו'. הדרך שבה האפליקציות האלו מייצרות קהילה היא דרך מתן קרדיט על פעולות. על כל דיווח צפייה (check in) מקבלים נקודות ועל כל אינטראקציה נוספת יש ניקוד משתנה. אותן הנקודות שאתה מרוויח הופכות לתארים שמקנים לך גישה לפעילויות אקסקלוסיביות של הגוף המשדר והרבה כבוד בתוך האתר. זו דרך מרשימה לנצל את הרשתות החברתיות (והחוקיות של קהילה אינטרנטית) לטובת המסך הקטן.

לרשתות הטלווזייה שרוצות להשתמש בפלטפורמה של apple יש בעיה כי החברה מבהירה בצורה נחרצת שהן אורחות וצריכות לשחק לפי הכללים של אפל. זה אומר טכנולוגיה מיוחדת (לא פלאש) וזה אומר ש30 אחוזים מהרווחים על האפליקציה הולכים לאפל. לגופים שמורגלים להיות בעלי הבית זה מצב לא נעים, אבל הפחד להישאר מחוץ לטרנד מיישר אותם לפני דלת האדון.

חברה אמריקאית בשם vudu מצאה לאחרונה דרך להימנע מהמיסוי של אפל. מי שנכנס לאתר שלהם דרך הטאבלט מקבל ממשק VOD שנראה כמו אפליקציית אייפאד שיש לו היכולות של אפליקציית אייפאד, רק שהוא לא אפליקצייה אלא אתר ולפיכך לא מחוייב לapp store וחוקיו.

נטפליקס – עתיד הטלוויזיה.

חברת Netflix היא חברת וידאו שהצליחה היכן שגופי טלוויזיה רבים נכשלו. היא מצאה את הדרך לגרום למליוני אנשים לשלם על צפיה בתכנים טלוויזיוניים דרך האינטרנט. בדרך היא הכניעה יריבות ותיקות (בלוקבאסטר שפשטה את הרגל) ניצחה את ההורדות הפיראטיות (יותר אנשים משלמים על תכני וידאו מאשר צורכים אותו דרך ביטורנט בארה"ב) והפכה ליצרנית תוכן בעצמה (House of cards שתצא בקרוב). נטפליקס הצליחה להגיע למקום הזה בזכות חשיבה אינטרנטית. זאת בניגוד לניסיון לכפות מודלים טלוויזיוניים על הרשת.

השירות שנטפליקס מעניקה ללקוחותיה (22 מליון בארה"ב בלבד. מתוכן שמונה שהצטרפו בשנה האחרונה) הוא שירות של צפייה ישירה בתכני וידאו כגון סרטים ותכניות טלוויזיה על גבי האינטרנט בסטרימינג (לחץ וצפה). בניגוד למודלים דומים ברשת, נטפליקס לא מסתמכת על רווח מפרסומות אלא על דמי מנוי חודשיים (8 דולר) לשימוש בשרות. המודל הזה מאד הגיוני בהתחשב בעובדה שפריחת הצפייה הדחויה, ברשת ובVOD, נובעת בין השאר מהרצון להימנע מפרסומות שקוטעות את חווית הצפייה.

האלמנט השני בשרות הוא הצפייה ללא הגבלה ברגע שאתה מנוי. גם בזה יש הגיון אינטרנטי. אם הגולש צריך לעבוד בשביל להשיג תכנים שונים, הוא יכול לעשות את זה בלי לשלם לגורם שלישי. התמריץ לתשלום דמי מנוי הוא הנוחות של הכל במקום אחד.

בנוסף הנוחות מתבטאת גם ממשק נוח וקל לשימוש שמשלב בין החוויה הטלוויזיונית לזו האינטרנטית. הן מבחינת הדפדוף והן מבחינת הנגן (עוד על הממשק הנכון לצפייה טלוויזיונית דרך הרשת במאמר הזה).  מעניין בהקשר הזה (ולאור דומיננטיות פייסבוק) הוא שנטפליקס העלימה בהדרגה פיצ'ר רשתות חברתיות שאיפשר לגולשים לראות מה חברים שלהם ראו. הסיבה למהלך הוא שרק 2 אחוז מהגולשים השתמשו בו.

יתרון נוסף של נטפליקס היא העובדה שהחברה עובדת על כל הפלטפורמות והמכשירים, ממחשבים ועד קונסולות. בעולם שעדיין לא מצא פורמט אחיד (windows vs ISO, Iphone vs Androind etc) יש לצרכן עניין להיות חלק משרות שיעבוד לו בכל מכשיר שברשותו, או כזה שירצה לקנות בעתיד.

החשש הגדול של ספקיות התוכן הוא שההצלחה של שרות כמו נטפליקס היא קניבליסטית להצלחה טלוויזיונית. דהיינו, שאם אנשים יצפו דרכו בתכנים זה יהיה על חשבון צפייה טלוויזיונית (שיש לה הכלים והמימון להרים תוכן ראוי).

יש כבר מספיק ידע ונסיון ברשת (ובבלוג) על מנת לבחון את ההשערה הזו, והתשובה שעולה פעם אחר פעם היא שזה פשוט לא נכון. להפך. ביחסי טלוויזיה ואינטרנט הכלל הוא שככל שיש לך יותר צפיות במסך אחד, כך יש לך יותר צפיות בכל המסכים. המסכים תומכים אחד בשני

נטפליקס העניקה חיים נוספים, ולא פחות חשוב, רווחים נוספים לסדרות שלא היו הצלחה גדולה בשידור הראשון שלהם בטלוויזיה. סדרות דוגמת firefly שירדה מהמסך ולעדת המעריצים שלה לא הייתה אופציה חוקית לצפות בפרקיה עד נטפליקס. מנכ"ל החברה ציין במכתב למשקיעים שעונות ראשונות של סדרות כמו ספארטקוס וגלי היו הצלחה גדולה באתר מה שדחף רייטינג לעונות נוכחיות שרצו בטלוויזיה (נטפליקס משדרת את פרקי הסדרה זמן קצר לאחר שעלו במסך הטלוויזיוני).

Netflix עשתה לאחרונה צעד מעורר הדים בכך שהייתה לגוף הלא טלוויזיוני הראשון מסוגו שנכנס להפקה טלוויזיונית גדולה. הסדרה היא House of Carrds – רימייק לסדרה בריטית שיככבו בו קוין ספייסי ויביים דיוויד פינצ'ר (מועדון קרב) לדברי הייסטינגס, מנכ"ל החברה אחד הדברים המכריעים בהחלטה להשקיע בסדרה (הוא נלחם בHBO ו Showtime שגם רצו בה. לבסוף ניצח כשהתחייב מראש לשתי עונות)  היו נתונים שיש לו מתוקף האינטרנטיות של השרות. הוא יודע מה יחס הלקוחות שלו לכוכבי הסדרה, לבמאי, לז'אנר ואפילו לסדרה עצמה מאחר והמקור הבריטי היה הצלחה באתר.

נטפליקס מקיימת בתוכה לקח שנלמד מתעשיית המוסיקה שהתרסקה מול השינויים שהביא איתו האינטרנט. שם הנסיון לשלוט בתכנים על ידי החברות המסורתיות והמודלים שהם הכירו הביא לכך שלצרכן היו שתי אופציות: אופציה יקרה (קניית דיסק) ומנגד אופציה של גניבה (הורדות בלתי חוקיות). לא הוצע לצרכן דרך אמצע והוא לקח את החינם. ההצלחה הפנומנלית של Itunes הוכיחה שאם תיתן לצרכנים מודל נוסף, מוצלח, הם יבחרו בו וגם ישמחו לשלם עליו.

נטפליקס היא אופציה כזו. דרך אמצע שעובדת. מאחר ויש לא מעט מאפיינים דומים בקרב תרבות צפייה הגלישה ברחבי העולם המערבי. יש לגופי מדיה גם מחוץ לארה"ב הרבה מה ללמוד מהבחירות המוצלחות שהחברה עשתה.