ארכיון תגיות: עתיד

להתנתק מהכבלים, להתחבר לטלוויזיה

מצד אחד 200 ערוצים שאין בהם מה לראות, לוחות שידורים שאתה צריך להתאים את עצמך אליהם ו"חבילות ערוצים" שמכריחות אותך לשלם על דברים שאתה לא רוצה. מצד שני איזה תוכן שרק תרצה, באיזה זמן שתרצה, במחיר של קו אינטרנט. אז למה לא כולם מתנתקים מהכבלים והלווין ועוברים לצפייה דרך האינטרנט? במילה אחת – נוחות.

Cord Cutters (חותכי הכבלים) הם אנשים שבחרו להתנתק מספקי הטלוויזיה ולעבור לצפייה דרך החלופות: אתרי זכייניות, אתרים לצפייה ישירה, ממשקים  בפלייסטיישן, ערוצים פתוחים, אתרי שיתוף קבצים ועוד. למרות שבארץ Cord Cutters כנראה לא יגיעו למספרים משמעותיים בזמן הקרוב, הם מאד מאד חשובים לתעשיית הטלוויזיה כי הם הסמן הימני. הם הצורה המזוקקת והברורה ביותר של האופן בו הרגלי הצפייה משתנים ומהם אפשר ללמוד מה האתגרים העתידיים של תעשיית הטלוויזיה.

אז איך נראה הCord Cutter הישראלי : את הערוצים המסחריים הוא רואה דרך אנטנה או דרך ממיר דיגיטלי (חד פעמי 600 שקלים), סדרות ישראליות הוא רואה באתרי הזכייניות, סדרות אמריקאיות הוא רואה דרך אתרי צפייה ישירה, כבל מחבר בין המחשב לטלוויזיה, העכבר האלחוטי הוא השלט והמתקדמים משתמשים בתוכנות מדיה סנטר בשביל לדפדף בנוחות בין כל האופציות. הוא משתמש בהורדות בלתי חוקיות יותר ממקבילו האמריקאי אבל זה בגלל שבארץ עוד לא נתנו לו פתרונות מספיק טובים (ולא שזה בסדר לצפות בתכנים פיראטיים, אבל זו המציאות, השאלה מה עושים איתה?) אבל המאפיין הכי רלוונטי של הCord Cutter הישראלי הוא שהוא צעיר. 

זו תהיה טעות פאטלית לחשוב שמי שצורך טלוויזיה מבלי לעבור אצל הכבלים או הלווין שייך לקבוצה מסויימת כמו גיקים או מעמד ביניים אורבני. הוא לא, הוא שייך לקבוצת גיל! אם אתה מתחת לגיל 30, אתה מורגל בצפייה בסדרות שהורדו דרך המחשב. אם אתה מתחת לגיל 25 אתה מורגל בצפייה ישירה לתכנים טלוויזיונים על המחשב. אם אתה מתחת לגיל 20 ההשתלבות של מסך המחשב והטלוויזיה הוא פשוט כמו לחיצה על השלט. אותם בני 15-30 של היום הם מסת הצופים של מחר והם לא ירגישו צורך להסתפק במה שמציעים להם היום.

לשם המחשה תחשבו על הדוגמא הבאה: לפני 15 שנה הדור שיצא מהצבא, יצא לראשונה לעולם שבו זה הגיוני ופיננסי שכל אחד ירכוש מכשיר סלולרי לעצמו. אותו הדור, שהיום בונה את בתי האב ואת המשפחות הצעירות כבר לא ממש מוצא לנכון להתקין קווים יבשתיים אצלו בבית. הוא כבר מכיר את השפה וזה לא מסמן עבורו שינוי ממשהו שאליו הורגל. הכבלים, הלווין והערוצים המסחריים בישראל התמקצעו במה שהם עושים: יש יותר רייטינג, יש יותר רווחים. אבל הם ממקסמים את הפוטנציאל של קהל הלקוחות שכבר היה ברשותם. נשאלת השאלה האם הם רלוונטים לדור הצעיר יותר שגדל עם האינטרנט והמחשב והאיי פון?

 בפסטיבל ראש פינה האחרון שמעתי את אחד מבכירי התעשייה שציין בזלזול שזו שנה רביעית שיש את ההרצאה של "ההוא שמראה איך אנשים ייראו טלוויזיה דרך המחשב" והוא עוד לא רואה שינוי. זו כמובן דרך אחת להסתכל על זה. הדרך השנייה אומרת שארבע שנים של אותה הרצאה אומרת שהתופעה הזו לא הולכת לשום מקום. אפשר להסתמך על דוחות ומחקרים (כמו זה וזה וזה וזה וזה), אפשר לקרוא להתעדכן על שטף המוצרים החדשים שממשיכים להסתער על המבצר הטלוויזיוני (גוגל טיוי, you tube leanback, אפל טיוי, בוקסי, איי פאד וכו') ואפשר פשוט להרים את הראש.

Torec הוא אתר שכל ענייניו הוא קבצי תרגום עברי בחינם לסדרות ולסרטים (שאנשים הגיעו אליהם ממקורות אחרים). יש שם עשרות אלפי כותרים ומליוני הורדות. נשאלת השאלה מי הקהל האדיר שצורך את השירותים האלו? אז ככה, הם כנראה מתחת לגיל 35, הם לא מוגבלים לכבלים או לווין מבחינת הרכש שהם צופים בו, הם נינוחים מבחינת התפעול האינטרנטי,הם נהנים מצריכת תכנים שלא הגיעו דרך הטלוויזיה והם הרבה הרבה אנשים שהולכים להיות בקרוב מאד המסה של הלקוחות הפוטנציאלים של ספקי הטלוויזיה.

אני מדגיש שאני לא בעד צפייה פיראטית ואני חושב שגופי השידור הם עדיין הברירה הכי מוצלחת לייצור תוכן טלווזיוני ישראלי מקורי, אבל אם הם רוצים להישאר רלוונטים הם צריכים להפסיק לחפש דרכים למכור את מה שהם רוצים למכור ולהתחיל לבדוק מה הצרכן העתידי שלהם רוצה ויכול לקנות. את התשובות אפשר למצוא כבר עכשיו אצל הCord cutters. אם תפסת אותם, תפסת את כולם.

הפוסט הופיע גם בדה מרקר שיווק

מדיה מולטי טאסקינג (גלישה באינטרנט וצפייה בטלוויזיה באותו הזמן)

כאשר מדברים על האופן בו ישתלבו שלושת המסכים (טלוויזיה, מחשב, סלולר) בעתיד, הדיון נוטה להתפצל לשניים. הראשון הוא על אופיה של הטלווזיה האינטראקטיבית : האם נצפה בטלוויזיה במסך המחשב? האם נגלוש בטלוויזיה ? האם הצופים ידרשו אלמנטים אינטראקטיביים? ואם כן, מהם? בדיון הזה, אין קונצנזוס, הוא מתעצב, רב בו הנסתר על הגלוי, וזה גם מה שמסעיר בו. הנקודה השנייה שכן נמצאת בקונצנזוס היא זו שמדברת על כך שאנשים, יותר ויותר, גולשים במחשב בזמן שהם צופים בטלוויזיה, בזמן שהם מסמסים, בזמן שהם מחליפים ערוץ, בזמן שהם מצ'וטטטים בפייסבוק ועונים לשיחה. במילים אחרות, המסכים לא משתלבים מול העיניים, אלא מאחוריהם, במנטליות של הצופים.

מדיה מולטי טאסקינג הוא מונח שבא לתאר את אינטראקצית הצופים עם מדיות שונות באותו הזמן. המונח הפך לנחלת הכלל במאמר The Multitasking Generation שהתפרסם בעיתון טיים כבר ב2006. הכותבת קלאודיה ווליס ציינה שהיכולת לעשות מספר דברים באותו זמן אינו חדש. נשים ליקטו מזון ובאותו זמן טיפלו בתינוקות, אנחנו נוהגים ברכב בזמן שאנחנו מאזינים לרדיו מאז שנות ה30. אבל התופעה עברה ל"תאוצת-חלל" עם הכניסה של האינטרנט. היא מציינת מחקר שלפיו נוער נחשף למדיה במשך 6.5 שעות ביום אבל בתוכה הוא מקבל ערך של 8.5 שעות. זה היה לפני ארבע שנים!

איך זה נראה היום? הצופה רואה טלוויזיה (נניח השרדות), בזמן שהיא עושה גוגל על זוכה מהעונה הקודמת (במה עובד משה מלצר חולון היום?) ומעדכנת סטאטוס בפייסבוק שמגיב על הנעשה בתכנית (איך כבר "אול סטארס" אחרי שלוש עונות?). אם מגיע טלפון או SMS, אף אחת מהפעילויות האחרות לא נעצרת.

תופעת המדיה מולטיטאסקינג מסבירה את העובדה שגם כמות הזמן שבה אנשים רואים טלווזיה וגם כמות הזמן שאנשים מול המחשב גדלה כל הזמן. הטלווזיה לא מתה, כפי שהיה מי שצעק לנוכח עליית האינטרנט והסלולר. היא חיה ובועטת, אבל הרגלי הצפייה משתנים. הניידות של המדיות הדיגיטליות (מחשבים ניידים נמכרים יותר ממחשבים נייחים, הטלפונים מאפשרים גלישה באינטרנט) וההתחזקות של הרשתות החברתיות (40 אחוז ממי שצפה בטקס פתיחת האולימפיאדה בזמן שגלש, היה בפייסבוק) רק תחזק את ההתנהגות הזו. היא כבר היום מרגישה מוכרת, וכמות הזמן שבה עושים אותה רק תגדל ותגדל. 

על המהירות בה ההתנהגות הזו הופכת לנורמה אפשר ללמוד ממחקר חדש של נילסן על שלושת המסכים. מהמחקר עולה שאחוז האמריקאים שמשתמשים במחשב ובטלוויזיה באותו זמן גדל ב35 אחוזים מהשנה שעברה כאשר אותם צופים (שלפחות פעם אחת גלשו באינטרנט בזמן צפיה בטלוויזיה) מהווים 60 אחוזים מהאוכלוסייה. עצם העובדה ש44 אחוזים מהצפייה בוידאו באינטרנט נעשה בשעות העבודה, מרמזת על מולטי טאסקינג לא פחות מאשר על אבטלה סמויה. 

המשמעות של התופעה היא שהדיאלוג בין תכנית הטלוויזיה לצופה לא רק מתרחש בקו האווירי בין הצופה על הכורסה למסך הטלוויזיה, אלא גם דרך יעדים וירטואלים נוספים וזה אומר שיש יותר מקומות בהם ניתן וכדאי לנהל את המפגשים האלו. דרך אחת היא לספק תכני טלויזיה עשירים יותר, אם דרך הרחבת עולם התכנית או דרך דיאלוג ישיר של הצופה עם הערוץ ועם המסך (שבתורה מייצרת נאמנות צופים ואפשרות קידום לתכנים אחרים וכו'). ההתנהגות הזו גם מאפשרת לשחקנים חדשים לתווך בין המדיות. כך למשל במרץ האחרון Roundbox גייסה 6.5 מליון דולר על מנת להרים אתר בשם Jacked, שבו חובבי ספורט יוכלו להיפגש בזמן הצפייה בטלוויזה. לשוחח, לראות סטטיסטיקות, לקבל עדכונים מאירועי ספורט אחרים וכו'.  

הדרך השנייה קשורה לפרסום: ההרחבה של עולם התכנים לסלולר ולאינטרנט משמעותו שישנם עוד שטחי פרסום ששייכים לארוע הטלוויזיוני בזמן אמת ולא נמצאים תחת פיקוח רגולטורי. במילים אחרות, אותם יעדים הם לא הרחבות, אלא חלק אינטגרלי מהתכנית שאפשר לפרסם עליו בצורה אפקטיבית. למשל, פרסומת יכולה להפנות לאתר ואם היא טובה היא יכולה להמשיך מה שהתחיל בטלוויזיה ישירות אל האתר במהירות שיא. לדוגמא, הפרסומת הבאה ששודרה בזמן הסופרבול האמריקאי. היא אמרה ל100 מליון צופים שהם מוזמנים לארוחת בוקר בדניס. 59 מליון נכנסו עוד באותו היום!

המאמר הופיע לראשונה בשיווק- דה מרקר

קליפים בקוד פתוח

וידאו קליפים הם ביג דיל בכל מה שקשור לתוכן וידאו באינטנרט. הם, יחד עם פורנו, קטגוריית הסרטונים הכי נצפית ברשת. לצורך העניין, ביו טיוב ב2009 חמשת הסרטונים הכי מצליחים גרפו בערך 250 מליון צפיות (כשבתוכם נמצאת סוזן בויל), חמשת הוידאו קליפים הכי מצליחים באתר גרפו 285 מליון צפיות. לכך אחראית גם התופעה שיו טיוב משמש כנגן מוזיקה שכל שיר זמין בו בלחיצת כפתור. הוידאו קליפים הם גם כלי מוביל לכל מה שקשור לתוכן שיווקי ברשת (ע"ע טלפון – הקליפ החדש של גאגא) והם גם מקום מפגש אידיאלי של תוכן פרימיום עם תוכן גולשים. זאת מכיוון שבוידאו קליפים יש מקום למגוון אדיר של ביטויים אישיים, ערכי הפקה שונים ויכולות שונות שלכולם יש מקום בתוך הספקטרום.

Genero.tv הוא אתר וידאו שהוקם בספטמבר 2009. הפלטפרומה שלו מהווה מפגש בין מוסיקאים (שירים שנבחרים על ידי עורכי האתר) לבין יוצרי קליפים. האתר מאפשר לכל אדם/מעריץ/יוצר לייצר קליפ לאחד השירים הנבחרים. הסרטונים נכנסים לתחרות כאשר הקליפ המנצח, על פי בחירת הגולשים, העורכים והאמן, זוכה לפרס כספי של 4000 דולר, כרטיסים להופעה, זכויות יוצרים ועוד, אבל הפרס היותר משמעותי הוא החשיפה שיוצר צעיר יכול לקבל במסגרת הזו (וחשיפה אינטרנטית כבר הוכיחה את עצמה ככר הקפצה לקריירה) זאת במיוחד לאור העובדה שהשיר הנבחר הופך להיות הקליפ הרשמי של אותו השיר.

עד עכשיו מערכת היחסים בין עולם המוסיקה לעולם האינטרנטי התאפיינה בעיקר בשפיכות דמים, והמודל שמציע האתר מאפשר לכולם להרוויח. לאחרונה (ובארץ זה מורגש בצורה קיצונית) מעמדו של הקליפ התערער. הקליפים, שהתחילו כמיני סרטים, הפכו ברובם להצהרה ויזואלית אחת שטוחנים אותה מכמה זויות צילום. החיבור של הוידאו קליפים לקונספט של קוד פתוח על במה עולמית פותח עולם של אפשרויות אמנותיות ומסחריות.

האתר פתוח להגשות מכל העולם, הן מבחינת קטעים מוסיקליים הן מבחינת יוצרים. כך למשל ההגשה הזו מישראל (של אמיר קוטיגרו) לשיר Wait for you – Moby. באתר מתעדכנים באופן קבוע תחרויות לאמנים כמו  The Break (יוצאי Midnight Oil) 'וUnkle וכאמור Moby. הקליפ הבא הוא הזוכה בתחרות לשיר Love Lost – The Temper Trap על ידי יוצר בשם Protos

עדכון 19 באפריל: קליפ ישראלי זכה בתחרות של מובי. כבוד!

עדכון ינואר 2010: תמר דרכלי זכתה בתחרות שנעשתה באתר וקליפ שערכה וביימה הפך להיות הקליפ הרשמי לשיר דיוויד לינץ'. כבוד!

הטלוויזיה נגד האינטרנט – מי ינצח ?

כשהאינטרנט הפציע כפלטפורמת פנאי מתחרה לטלוויזיה, ההנחה הייתה שמדובר במשחק סכום אפס. דהיינו, ברגע נתון מישהו יכול לצפות במשהו אחד על מסך אחד וזה אומר שהעיניים הם או על מסך המחשב או על מסך הטלוויזיה. כתוצאה מכך רשתות הטלוויזיה הגבילו את כמות התכנים שזמינים לצפייה ברשת, במטרה להסיט את הזרם למסך הטלוויזיה היכן שרווחי הפרסום הם שם המשחק. זה לא עזר!

הצפייה בתכני טלוויזיה באינטרנט גדלה כל הזמן. במאות אחוזים. זה שהיא עדיין לא במספרים של טלוויזיה לא קשור למניעה של שידור תכנים מסויימים ברשת, זה קשור לתשתיות, נוחות, הרגלים, ממשק משתמש וכו'. יש כרגע מספיק תכנים טובים בוידאו באינטרנט לענות על צרכי פרוגרמינג של כל אדם בצורה הרבה יותר טובה ממה שכל ברודקאסטר יכול להציע. הטכנולוגיה המשתפרת (ולא זמינות התכנים) תשמר ותגדיל את אחוזי הצפייה באינטרנט.

אם זה המצב אז צודק מי שאומר שהטלוויזיה גוססת אבל כמובן שהוא טועה! בגדול! הטלוויזיה יודעת עדנה מבחינת כמות הצפיות שלא ידעה שנים. החל מטקס האוסקר והאולימפיאדה בארה"ב ועד לאח הגדול בישראל, יותר ויותר אנשים רואים יותר ויותר טלוויזיה. ערוצים חדשים נפתחים, הVOD מייצר עוד שעות צפייה, השוק הפך גלובלי ופורמטים מחליפים ידיים. שוק המוסיקה ושוק העיתונות המודפסת שילמו מחיר כבד בקרב מול הניו מדיה, אבל הטלוויזיה היא מדיום אחר, והוא נותר המלך בכל מה שנוגע למספרים הגדולים.

אז מי ניצח? מי טוב יותר? האם ההגמוניה של הטלוויזיה הוכיחה את עצמה מול הילדון היהיר? או שהאינטרנט מריץ מהפכה שתשטוף אותך גם אם אתה בוחר להתעלם ממנה.

אף אחד לא ניצח, אבל זה לא חייב להיות תיקו, אם משחקים את זה נכון, זה נצחון לשתי הקבוצות…אני אתחיל מהעולם, אעבור אצל יהודי רלוונטי, ואגיע לישראל.

באפריל 2008 רשת הטלוויזיה CW החליטה להוריד מאתר האינטרנט שלה את הפרקים של "אחת שיודעת", שבתום עונתה הראשונה ידעה הצלחה אדירה באינטרנט והצלחה בינונית במסך הטלוויזיה. היא עשתה את זה היא ביקשה להפנות את הקהל למסך הטלוויזיה. התוצאה: אחוזי הצפייה עלו במעט.רק חלק קטן מאד ממי שצפה בפרקים ברשת עבר לטלוויזיה. התכנית צנחה ממצעד ההורדות בתשלום בI tunes ממקום ראשון לשביעי, וההכנסות מפריטים נלווים צנחו גם הם. הסדרה והתנהלות CW הפכה למוקד לזעם עבור הקהל הצעיר המבוקש. בספטמבר 2008 CW שינתה את החלטתה והחזירה את פרקי התכנית לאתר. בעונה השנייה הסדרה כבר עשתה מספרים מרשימים בטלוויזיה ובאינטרנט והמריאה להצלחה בינלאומית.

בפברואר 2010 הניו יורק טיימס העלה כתבה שמתארת את אפקט הברזייה באינטרנט ותרומתו לרייטינג בטלוויזיה. הכתבה מנסה לפענח את סוד שבירת שיאי הרייטינג מהשנה האחרונה (כמו הסופרבול האחרון ששבר את שיאי הצפייה המיתולוגיים של הפרק האחרון של מ.א.ש ב1983) ומייחסת אותם ל"אפקט הברזייה" שמאפשר האינטרנט בזמן אמת. (אפקט הברזייה בהקשר הטלוויזוני מתייחס לכך שאחרי ארוע טלווזיוני גדול, אנשים נפגשים במסגרות כמו עבודה ומדברים עליו. אפקט הברזייה גורר רייטינג כי אם אתה לא עד לארוע המחולל אתה לא יודע על מה כולם מדברים) הרשתות החברתיות על הצ'אטים, הטוויטים והסטטוסים שלהם, מאפשרות שיחה שמתרחשת בזמן אמת – אפקט ברזייה שקורה באותו הרגע עם הארוע הטלוויזיוני. אם נכנסת לרשת וראית שכולם מתרגשים מזה שקניה ווסט חטף את המיקרופון באמצע טקס הגראמי, אתה פותח את הטלווזיה מיד, ויכול להגיב ולדבר על זה בזמן שזה קורה. זה הופך את הצפייה לחוויה חברתית ואקטיבית וזה עושה דברים מדהימים לרייטינג (אם אתה יודע איך לייצר את השיחה).

"האינטרנט הוא החבר שלנו" אמר יו"ר CBS האגדי לסלי מונבס "אנחנו לא אוהבים את המונח מדיה ישנה. נהגנו לומר מדיה מסורתית, ועכשיו אנחנו אומרים שמדיה היא מדיה. אני רואה בחברה שלנו ספקית תוכן, שגם מפיצה את התכנים שלה והיא מפיצה אותם בערוצים שונים: דרך הטלוויזיה, דרך הרדיו, ועכשיו גם דרך האינטרנט"

בתוך עולם ההגדרות העסקיות והתרבותית המתפתח של הרשת יש תבנית ברורה שעולה שמצביעה על קורלציה בין פעילות ברשת לבין אחוזי צפייה. במילים אחרות, יותר צפיות במסך אחד משמעותם יותר צפיות בכל המסכים.

אז איפה המסקנה הזו משאירה את גופי השידור בארץ. מבחינת הזכייניות ויחסן לאינטרנט, השאלה היא שאלה של כסף וכסף בא מפרסום. אני אדלג מעל אפשרויות הקידום שמציעה הרשת למותגים טלוויזונים ואפנה ישירות לכיס. אם התקציבים לא השתנו אבל הם מחולקים אחרת, עם אחוז גדל לאינטרנט. הרי שהדבר הנכון לעשות הוא לבנות אסטרטגיה ויעד אינטרנטי ששייכים לערוץ ואז לשמור חלק גדול יותר מהתקציב אצלך (מאקו בדרך לשם, עם חבילות מדיה שמנצלת את הפלטפורמות המשלימות)

גם אצל הכבלים והלויין שבהם לרייטינג ולמפרסמים יש פחות משמעות, לאסטרטגיה האינטרנטית יש משקל אדיר בהצלחה העתידית שלם. צרכן בוחר בדרך כלל באחד מהשניים והוא מבסס את ההחלטה שלו או על מה שהוא מכיר (שיש לו) ועל מה שהוא שמע. את "מה שהוא שמע" הוא שומע יותר ויותר דרך האינטרנט, דרך רשתות חברתיות ודרך צפייה בתכנים ביעדים אינטרנטיים. לפיכך, המשקל של הכלים האינטרנטים בהכרעה על בחירת הצרכן בין הכבלים לבין הלווין (לבין החבילה הצרה אם היו עושים אותה כמו שצריך) הוא כיום אדיר והוא רק בחיתוליו.  

מה שחשוב בעיני הוא להיות בזירה עכשיו בצורה אמיתית (ולזרוק תכנים בפורטל שעניינו שטחי פרסום ולא קידום תוכן זה לא לגמרי להיות בזירה). יש מי שנמצא על הגדר מסיבותיו השונות, מחכה לראות איזה מודלים יעבדו ואז להצטרף לרכבת וזו טעות פאטאלית. לא להיות בזירה של הניסוי והטעיה (למרות המחיר הבלתי נמנע של הטעיה) היא טעות שתבוא עם מחיר, כי בתרבות המתפתחת של האינטרנט כבר ניתן להבחין בתבנית שבה ברגע שמגיע הגל, מי שקרוב אליו ומוכן, פותח פער שכמעט בלתי אפשרי להדביק.

הגל עוד לא הגיע, אבל הוא מתקרב.

עדכון 5 באפריל : 26 אחוזים מתושבי ארה"ב צופים בתכנים טלוויזיונים דרך האינטרנט

הפוסט הופיע גם בדה מרקר שיווק