ארכיון תגיות: פארודיה

ספיידרמן האיטלקי

קשה לדבר על יצירה עצמאית ברשת כז'אנר נפרד כי כמעט כל היצירה ברשת היא כזו. אבל בכל זאת יש מקבילת תוכן בניו מדיה לאותו וייב של קולנוע עצמאי שמרגיש רעב יותר, חדשני יותר, דל תקציב יותר ולתחושה שהיוצרים עשו משהו שמדליק אותם והקהל בא מעצמו. 

סדרת אינטרנט אוסטרלית בשם The Italian Spiderman היא פארודיה בת עשרה פרקים על B movies איטלקיים משנות השישים שבהם נוכסו גיבורים אמריקאיים בצורה דלת תקציב ודלת מוסר. גיבור העל בסדרה הוא גס רוח, גרגרן, בעל שפם שמשמש כבומרגנ, ליבידו אגדי, אובססיה לקפה, שליטה מוחית  בתרנגולים ופינגווינים, יריב על בשם קפטן מקסימוס ומדי פעם הוא משגר את עצמו.

הסדרה נולדה מתוך טריילר לסרט פיקטיבי – פרוייקט סטודנטים שהועלה לרשת בנובמבר 07. לאחר מיליון וחצי צפיות הושג מימון של כ15,000 דולר להפקת עשרה פרקים לרשת על ידי Alurgo Entertainment. מיליוני הצפיות הביאו להקמת קו מרצ'נדייז כיאה למותג של גיבור העל שכולל סינגל של שיר הנושא וחולצות שנושאות את הלוגו שלו. ההצלחה גלשה אל מעבר לגבולות הרשת והסדרה ויוצריה קיבלו סיקור טלוויזיוני ברחבי העולם.

"ספיידרמן האיטלקי" עלה לרשת עם סיפור מסגרת עשיר (ופיקטיבי כמובן) שמתחיל מכך שהשלטונות באיטליה קבעו שהסרט המקורי אינו ראוי לצפייה עם סיום עריכתו ב1968. מפיק הסרט, אלפונסו אלורגו, התעקש להראות את היצירה שלו לעולם ושלח את העותק היחידי לניו יורק. הספינה עליה היה העותק, טבעה, הסרט אבד לעולמים ואלפונסו חזר לביים פורנוגרפיה…בשנת 2006 הנכדים של אלפונסו, ויולדי וורדי (שניתן להכיר בסרטון הזה), מצאו את הספינה הטבועה, השיגו את העותק הרטוב, ייבשו אותו והעלו אותו לרשת בעשרה חלקים, לתהילת סבם.

תודות לאמיר קוטיגרו (קוטי) שהכיר לי את הסדרה ובעצמו חלק מחבורה שיוצרת תוכן עצמאי לרשת בשפה ייחודית  שניתן לראות פה.

מיומנו של רוצח שכיר

                                               English version available 

טקסט הפרק השני של "יומנו של רוצח שכיר" – צ'ופר מיוחד למי שיודע לקרוא והגיע אל העמוד הזה.

מארב שנמשך מהלילה אל היום מכביד על העפעפיים. אני חונה מול ביתה של המטרה. לפתע היא כבר מחוץ לדלת הכניסה וישר אני מתכופף. רעש צופר מעיר אותי בעוצמה ומפסיק רק כשאני מרים את הראש מההגה. היא כבר רחוקה והרחוב הומה. אני אאלץ להמתין שתחזור.

אני מחליט לבקר את הבר של אדי. כבר עשר בבוקר ואני צריך מחסה מהאופטימיות של החורף. אני לא נוטה לרגשנות יתר אבל האפלוליות וריח הטחב מרגישים לי כמו בית. בטח בגלל שגדלתי פה. אדי זה אבא שלי. הוא המלצר של העולם התחתון. הוא פעם היה הברמן של העולם התחתון אבל אז הוא הכניס מאזטים לתפריט ונאלץ לצאת מאחורי הדלפק להגיש לשולחנות.

 "עד מתי תהיה רוצח? " הוא שואל אותי. "עד שלא יהיה את מי להרוג" אני עונה. "מוות מוות מוות" הוא נכנס לרוטינה הקבועה " אתם הצעירים כבר לא יודעים איך לבזבז את הזמן שלכם" אני לא עונה, מה שמקל עליו לא להפסיק. "למה שלא תעבוד פה? הבר הזה מאוד הדרדר מאז שהפסקתי לפתוח בלילה"- אני לא רוצה להתעצבן אז אני יוצא בלי להשאיר טיפ.

בקרן רחוב המטרה מפתיעה אותי. היא מגיחה מאחור. מישירה מבט אל עיני. מנשקת אותי. ובחסות הקרבה ידה עושה את דרכה אל מכנסיי. היא שואלת אם אני שמח לראות אותה או שזה אקדח בכיס שלי. אני בטוח ששמעתי את זה פעם אבל ממי?… חזרה ברכב המחשבות נוטפות ממני כמו זיעה. אני לא יודע איך היא ידעה שאני הרוצח שלה. אני לא יודע למה היא נישקה אותי או למה היא ירתה בעצמה. אני לא יודע איך מוציאים כתם של דם מהמכנסיים. אני לא יודע אם ניקוי יבש זו הוצאה מוכרת. מה זה הוצאה מוכרת? למי היא מוכרת? כשהיא מגיעה למשרדי מס הכנסה אז כולם מתלחשים כאילו היא סלב? אנשים צופרים לי ושואלים אם אני יוצא או נכנס לחנייה. אני מתניע ויוצא. הרכב נתקע בטמבון מקדימה. לעזאזל הכל. אני נותן גז. הרכב נוהם ודוחף את המכונית שלפני אל המכונית שלפניה. אין ברירה. רוורס. רעש התנפצות של זכוכית. עכשיו הגה ימינה ושלום. לא. עוד פעם לא מספיק. למה לעזאזל קניתי משאית? רוורס. כמה זכוכית יש לו מאחורה? לעזאזל הרכב. אני אוסף את כל הפריטים שיכולים לזהות אותי ויוצא. נעלם אל תוך הג'ונגל האורבני.