ארכיון תגיות: פרסום

The Onion Online News Network – סקירת אתר הסאטירה

The Onion הוא ארגון חדשות סאטירי עטור פרסים ופופולאריות, עם שלוחות ברדיו, עיתונות מודפסת, אינטרנט והסלולר. תחילתו ב1988 במגזין קומי שיצרו שני סטודנטים וחילקו בקמפוסים לחבריהם, שמונה שנים מאוחר יותר המגזין כבר חולק בערים מרכזיות ואתר האינטרנט הוקם. הצלחת האתר שברובו היה מורכב מטקסט ותמונות הובילה להקמת רשת החדשות של אוניון ב2007. מדובר על יעד וידאו שפועל 24 שעות ומייצר כל הזמן תכני וידאו קומיים שמגיבים לארועי היום. ה ONN – Online News Network משמש כמודל לערוץ ווידאו באינטרנט, שמייצר תכנים על בסיס קבוע ושומר על רווחיות ורלוונטיות.

קטעי הוידאו ב Onion News Network משתייכים לאחת מחמש או שש רצועות קבועות, שלכל אחת טאלנטים קבועים שמזוהים איתה. מבחינת הפורמט מדובר על פארודיות על תכני חדשות כאשר ערכי ההפקה גבוהים וקיימת ההקפדה על הלוק האותנטי של רשת חדשות לגיטימית (ע"ע CNN או FOX News) . מעניין לציין שבניגוד לסאטירה טלוויזונית מהסוג הזה, באוניון הם גם מצלמים את רצועות הוידאו "הארכיוניות"  שמלוות את הכתבות.

רצועות התכנים כוללות את In The Know – תכנית פאנל בהנחיית קליפורד ביינס (שכל תכנית נבצר ממנו מלהגיע בגלל תירוץ מטופש אחר), OSN – חדשות הספורט, O-SPAN חדשות פוליטיות מבית, ONN – מהדורת חדשות, קומפלט עם המסכים מאחור והתגובות לצילומי וידאו וToday Now – תכנית בוקר שמובלת על ידי שני מנחים שאין להם מושג או מודעות עצמית.

באתר אוניון (שכולל את ה ONN ואת גרסת האונליין למהדורה המודפסת ואת הAV Club) מבקרים 5.1 מליון יוניקים בחודש. במדיה קיט של האוניון הם מפרסמים את פרופיל הגולשים שלהם מאחר ואלו בקבוצת הגיל וברמת ההכנסה שקוסמת למפרסמים. ביקור באתר מייצר את הרושם שהם לא מוכרים את המדיה השונה בכל עמוד בנפרד אלא מציעים חבילות שכוללות באנר, עיצוב עמוד ורה רול שכולם קשורים למוצר אחד. בדרך זו הם מבטיחים חשיפה איכותית למי שמגיע לאתר (עוד על חבילות המדיה של האתר כאן).

הכנסות נוספות לאתר מגיעות מתכניות הרדיו המבוססות על התכנים, מהערוץ ביוטיוב שמוצמדות לו פרסומות, מקטעי הוידאו שמוצעים כלקטים בi tunes  ומפודקאסטים (אחד הפודקאסטים הכי רווחים מאז ומעולם). סרט שנסמך על המותג The onion movie הופק ב2008. וביולי האחרון הם החליטו להתנסות עם תוכן בתשלום בלבד. התוכן – 12 דקות של מהדורת חדשות מ2137 יעלה 2 דולר ויהיה זמין להורדה מItunes.

למרות שיש לאוניון נוכחות רדיופונית ומודפסת (619 אלף עותקים) הוא לא נשען על טלוויזיה בשביל להיות אתר וידאו רווחי. מה שמאפשר לאוניון רווחיות הוא ההשקעה לאורך זמן במותג, דרך השקעה לאורך זמן בכתיבה ובערכי ההפקה של הערוץ ומינוף של המותג דרך מדיות משלימות.

אסטרטגיית הניו מדיה של glee

קומדית הנעורים המוזיקלית Glee היא אחת ההצלחות הגדולות של הטלוויזיה האמריקאית בשנים האחרונות. היא להיט בכל העולם, הפסקול מככב במצעדי המכירות, והיא הפכה מסדרת טלוויזיה לעולם תוכן שתושביו נקראים gleeks. כמו אובמה בזמנו, גם הצלחת הסדרה קשורה באופן הדוק לעבודת ניו מדיה חכמה, שבה התוכן של הסדרה הוא בסיס ליקום ניו מדיה שהצופים יכולים לצלול בתוכו, לשחק איתו ולשיר איתו. 

עבודת הניו מדיה החלה עוד לפני הסדרה. רשת FOX לקחה סיכון כאשר שידרה את הפרק הראשון במרחק של ארבעה חודשים משאר הסדרה. הפיילוט שודר במאי 09 ואילו הסדרה החלה בספטמבר. מה שנעשה ברשת בין הפיילוט לבין הפרק השלישי הוא מה שגרם לכך שעוד לפני עלייתה לאויר היא כבר הייתה להיט.

הפיילוט המוקדם איפשר לסדרה לצבור לעצמה אוהדים והיווה בסיס שממנו ניתן לייצר דיון ופעילות ברשת. עד כמה זה עבד אפשר ללמוד מהעובדה שעוד לפני שהפרק השלישי של הסדרה שודר, הקמפיין שנועד לקבוע מי המעריץ הכי אדוק של הסדרה כבר היה בשיא פעילות. זה לא רק הפיילוט שהיה זמין לצפייה באינטרנט לאורך ארבעת החודשים שאיפשרו רמת הזדהות והכרות שצריך בשביל לבסס תחרות כזו, אלא גם פעילות בטוויטר בצורת חשבונות לכל דמויות הסדרה (כדמויות), גם דרך פעילות קד"מ ענפה (הכוכבים נשלחו לקניונים ולכנסים רלוונטים) וגם דרך פעילויות רשת כמין תחרות קריוקי בmyspace.

במילים אחרות, הקידום של המוצר התנהל במלוא עוזו ארבעה חודשים לפני שהמוצר עצמו יצא לשוק, וזאת על סמך הנחת העבודה שהיקום הפיקטיבי כבר קיים ואין סיבה שהוא לא יתחיל להראות סימני חיים ברשת. התוצאה של הגישה הזו גרמה לכך שהסדרה שהוזמנו ממנה רק 13 פרקים, כבר בפרק השלישי הוחתמה לעוד 11 פרקים (עונה מלאה) ועונה שנייה. 

במהלך הסדרה, הרגל על גז התוכן ברשת נשארה במקומה בצורת עבודה עם בלוגרים וכתבי וידאו שחזקים ביו טיוב ולהם כבר קהילה משלהם. אותם הבלוגרים קיבלו חומרים מהסדרה שהם יכולים להשתמש בהם בכתבות שהם עושים. דוגמא למה שנוצר במסגרת הזו ניתן לראות כאן.  

פעילות הטוויטר המשיכה להיות מתוחזקת על ידי התסריטאים של הסדרה, מה שהבטיח שהדמויות דיברו כמו הדמויות (ולא כמו מנהלי רשת חברתית, שכבודם במקומו מונח)  ותקשרו באופן הכי אותנטי מול קהל המעריצים הגדל. בנוסף ההפקה המשיכה לייצר חומרים נוספים שנשלחו לערוץ יו טיוב של הסדרה. דברים שנעו מ"מאחורי הקלעים" ועד סגמנטים בסגנון עם מי היית רוצה לאכול ארוחת ערב?

שיא הפעילות התרחש לקראת סיום העונה. המפיק של הסדרה ריאן מרפי הכריז על כך שהם הולכים להוסיף דמויות חדשות בעונה הבאה והאודישנים לתפקיד ייערכו ברשת. הפעילות שנערכה בmysapce סיפקה לנבחנים קבצים של פלייבקים מתוך הסדרה והזמינה אותם להעלות את הוידאו שלהם שרים את אותם השירים. אנשים אחרים התבקשו לדרג את ההופעות של החברים שלהם (בעזרת כוכבי זהב – ע"ע רייצ'ל וכוכבי הזהב שמזוהים איתה בסדרה) והמתמודדים עם הכי הרבה קולות קודמו להפקת הסדרה לבחינה והמשך אודישנים. 30 אלף איש שלחו סרטונים שלהם, 85 מליון איש השתתפו והצביעו. 

בארה"ב, כמו בארץ, בכורת הרשתות החברתיות שייכת באופן גורף לפייסבוק, אבל פעילות חכמה שנותנת ערך לא חייבת להיות באתר שבו "כולם חייבים להיות" להיפך, יש לה הרבה יותר מקום להתבלט במקום פחות רווי. וזה לא רק עניין של מותג חזק שיכול לעבוד בכל פלפטפורמה. glee נבנתה מראש, בעיקר בmyspace, עוד לפני שהייתה glee. ההתייחסות לפייסבוק הייתה כמשהו שנמצא בחבילת הבסיס של כל קידום.

פרופיל או דף קהילה בפייסבוק, וזו כבר דעתי האישית, לא באמת נותן נקודות בחדשנות והוא בטח לא ערך מוסף בפני עצמו. זה סעיף חובה, יישור קו עם כל סמנכ"ל שיווק בעולם המערבי. ומשם צריך להתחיל לעבוד באמת לתת ערך, אם אתם רוצים לקבל ערך.

נדמה שהפקת גלי במודעות אדירה לעולם ולתרבות הפנאי שבהם חיים צופיה ואותם צופים גומלים ליוצרי הסדרה בכך שהם נמצאים באותו עולם שיצרו מענם. בנוסף לפעילויות שכבר מנינו, לסדרה יש אפליקציה לIPHONE שמאפשרת לך לשיר עם אנשים אחרים מהעולם את שירי הסדרה, אפלקציה אינטרנטית בשם photobooth שמאפשרת לך להצטלם עם כוכבי הסדרה. בנוסף, הפרקים זמינים ברשת יום אחרי שהסדרה משודרת בטלוויזיה נגן HD מיוחד שעשיר בתוספות. בארץ, הסדרה עלתה בארץ ביס ומתחזקת דף פייסבוק עשיר בחומרים מחו"ל.

עוד על קידום אולד מדיה בניו מדיה בפוסט הזה והזה

קרטושקס – המייקינג עוף

סדרת האינטרנט קרטושקס היא סדרת אינטרנט קומית, מהמושקעות שעלו בישראל. היא גם סדרת האינטרנט הראשונה שמומנה כולה על ידי גוף מסחרי, במקרה הזה שטראוס עבור המותג תפוצ'יפס. הסיפור של הסדרה נולד כפועל יוצא של קמפיין הטלוויזיה של תפוצ'יפס, שעלה במקביל לעליית הסדרה. שם נראו חברה צעירים שקולעים בוירטואוזיות תפוחי אדמה לתוך שקית תפוצ'יפס במעין מחווה ל dude perfect.

הסדרה לקחה את הרעיון של קליעת תפוחי אדמה לשקית והתייחסה אליו כאל ספורט לכל דבר, כמו כדורסל וכדורעף ושחייה צורנית. לאחר שניתן לספורט הזה שם – "קרטושקס" הסדרה הפכה להיות 'סרט הספורט' של קרטושקס. כמו "רוקי" לאגרוף ו"בית"ר פרובנס" לכדורגל, כך "קרטושקס" מספרת את סיפורו של יוני, מפעיל מפוח עלים עם חלומות גדולים, ומתארת את דרכו רצופת המכשולים לאליפות הקרטושקס השנתית. כמו בכל סרט ספורט טוב, הזכייה פירושה גם זכייה בנערת החלומות, ועבור יוני היא גם הבסיס לאיחוד עם אביו האובד.

את הסדרה הפארודית על גבול הנונסנס הפיקה THE BOX, (גילוי גאה: שאני משמש כמנהל התוכן שלה) כתב וביים אותה אלון גור אריה והפיק אותה בפועל אייל שינדלר (שני המצויינים הם מקודקודי חבורת היפופוטם).

קרטושקס גילמה את היתרון של תוכן ממומן בכל מה שנוגע להגעה של מפרסם לרשתות חברתיות. זה מכיוון שהיא מספרת סיפור ומציגה דמויות ואלו, בניגוד מוחלט למותג, הם דברים שאפשר לדבר עליהם, שמעניין לדבר עליהם ושניתן להזדהות איתם. בקבוצת הפייסבוק של קרטושקס  7000 איש ניהלו שיחה יומיומית, שלחו תמונות ויזמו עצומות שמבקשות עונה שנייה. בבלוגספרה, נכתבו עשרות פוסטים על הסדרה שבהם, בלוגרים מרדניים, קוליים ואנטי ממסדיים, שיבחו את הגוף המסחרי על היוזמה שלו.

בעיני, המפתח היה כזה : מרגע שניתנו גבולות הסדרה בהקשר ההפקתי ומרגע שבDNA שלה היו הערכים שהיו חשובים למותג (כמו טבעיות וכיף) אף אחד לא ניסה לעשות "את מה שהצעירים אוהבים" אלא היה פה צוות שעשה דברים שהצחיקו אותו. זה מתוך הנחת העבודה שזו הדרך היחידה לעשות תוכן "מגניב" ולא תוכן מתאמץ (שהצעירים, כך נאמר לי, מזהים בשנייה)!

מרגע שניתן האור הירוק לפרויקט, כתיבת הסדרה ארכה בערך כחודש וחצי. בזמן הזה גובש אופן העבודה מול יו טיוב שנבחר כפלטפורמת ההפצה של הסדרה ופלטפורמת השידור שלה. גובשה אסטרטגיית יח"צ שתיתן נראות לסדרה ברחבי האינטרנט, העיתונות והטלוויזיה. הלקוח היה שותף לאישור הצמתים החשובים בפרויקט כגון התסריטים, העריכות והעיצוב ובאופן כללי וראוי לציון הלך עד הסוף עם החדשנות של הפרויקט. הסדרה צולמה בשני ימי צילום ארוכים בלוקיישן של "מקווה ישראל" בפאתי חולון.

החומרים הנוספים שצולמו לסדרה שאפו לתת כמה שיותר צבע לרעיון של קרטושקס כספורט אמיתי וזה נעשה על ידי כך שכולם דיברו עליו כמשהו מובן מאליו, שלא צריך הסבר. הסדרה קודמה באתר של ערוץ הספורט וצולמו ראיונות עם ספורטאים מקצועיים שמדברים על אהבתם לקרטושקס.

הסדרה רצה במשך חודשיים, החל מה18 בפברואר, ומהפרק הראשון הייתה הצלחה. נכון לכתיבת שורות אלו הצפיות עומדות על קרוב ל700,000 צפיות שזה מספר גדול יותר מהיעדים השאפתניים שהוגדרו מול הלקוח כ"שווים את ההשקעה". לסדרה קבוצת חברים דינאמית בפייסבוק שמונה מעל 7000 חברים – קבוצה שהמותג "רכש את אמונה" והם זמינים לו להמשך דיאלוג חכם ונכון בלחיצת כפתור. ערוץ תפוצ'יפס ביו טיוב הפך לערוץ המסחרי ישראלי עם כמות המנויים הגדולה ביותר אי פעם (כשהוא יותר ממכפיל את המקום השני). נעשו כתבות על הסדרה בערוצי הטלוויזיה ונכתבו עשרות מאמרים בעיתונים ופוסטים של בלוגרים שמאזכרים בצורה חיובית את המותג ואת הסדרה.

כל זה, בעיני, קשור לשני עקרונות חשובים: 1. שהמפרסם נתן ללקוחות משהו בלי לבקש משהו חזרה ובעידן של רוויה פרסומית, זה צעד בונה דיאלוג ו2. התוכן עצמו נכתב כשמדד ההצלחה שלו הוא כמה הוא יעבוד בתור תוכן, לא בתור פרסום. השאלה והשאיפה הייתה לספר סיפור טוב ומצחיק. הנחת העבודה הייתה שאם התוכן יעבוד, כולם ירוויחו, ולכן שם צריך להיות הדגש.  

ואלו שמות…

משתתפים
תומר שרון, עופר סקר, לידר גרווה
גיל נתנזון, נמרוד יזהר, עידו קינן

עוזרת במאי: נעמי וינר ,ארט דיקרטור: מיכל הוניגספלד, הלבשה: דניאלה נוימרק פינק, איפור: ענבל קדרון, עוזרת ארט: מיכל קרנר, תאורה: שי דלריה, עוזר תאורה: חשי, מנהל במה: רותם רביב, עוזרי הפקה: גיל זהר, ליאת שחר, צילום סטילס: ארטרון רון אוריאל, מייקינג אוף: הדי קורן, ניצבים: TAKE2 , ביטוח: נעה בר יוסף

צולם על ידי ניידת מזמור הפקות, מפיק ניידת: זיו בצלאל, מפקח טכני: דן בכר, מפקח קול: רועי סנפורטה, צלמים: גור פלג, מיכאל בן אלי, מיקי להב, עוזר צלם: ולדימיר גריגורייב, VTR: יעקב בוגנים.

צוות חוץ
צלם: גידי פישר, מקליט: יוסף אלרוי

ייצוג אלון גור אריה: סברס יזמות ויצוג, אוליאמפרל גיל, ייצוג תומר שרון: איילה ברק, ייצוג עפר סקר: לבנה חכים, ייצוג לידר גרווה: רן תורג'מן.

שטראוס ישראל
מנהלת תקשורת אינטראקטיבית ותוכן: פרי לוי, מנהלת שיווק חטיבת המלוחים: אריאלה וייס, מנהלת תחום חטיבת המלוחים: יעל חזום, מנהלת מותג דוריטוס: סיוון סיט הניג.

THEBOX
מנכ"ל: אליהו אוזן, סמנכ"ל אטרטגיה וקריאייטיב: יקי גני, מנהל תוכן: דניאל רבנר, מנהלת פרסום: מורן סער, מנהל קריאייטיב: אסף שני, שיווק ויח"צ: יפעת פוקס, מנהלת הפקה: קרן אברהם, ארט דירקטור: שי כרמל, פלאש אינטראקטיב: ספי גב, מנהל טכני: עומר בהרב, מנהל אולפנים: מיכאל אבו.

מפיק: איל שינדלר
כתיבה ובימוי: אלון גור אריה

היפופוטם הפקות יוקרה

תודות
מיכל גרובר, אביעד שטקרמן.
בית הספר החקלאי מקווה ישראל: יאיר, דב ואיציק
פרק ראשון על פי מערכון מאת נמרוד יזהר ואלון גור אריה

הופק ע"י THEBOX עבור תפוצ'יפס

האם סרטונים ויראלים זה פיקציה?

רציונל המכירה של סרטונים ויראלים הוא שאם תעלה סרטון מספיק מוצלח אז אנשים יפיצו אותו לבדם מאחד לשני (כמו וירוס). הרשת מלאה בדוגמאות של סרטונים נטולי תקציב כמו Leave Britney Alone שהגיע ל29 מליון צפיות או ריקוד שצולם בחתונה שהגיע ל44 מליון צפיות וההנחה המתבקשת היא: באינטרנט אתה יכול לעשות סרטון יחסית בזול, אבל בגלל שהקריאטיב שלו יהיה כזה מוצלח אנשים יחשפו אותו אחד לשני דרך מייל או בכלים של רשתות חברתיות. בהתפתחות המסחררת של האינטרנט אני חושב שהתפיסה הזו שייכת לעבר. זה לא שסרטון טוב לא יגרור תגובה וזה לא שאין הצלחות ויראליות, אבל אני חושב ששווה לבחון את השאלה האם המודל של סרטון ויראלי הוא מודל כלכלי? 

השאלה היא שאלה של נראות. נניח שעשית את הסרטון הכי נכון בעולם למוצר שלך ואת האחד הסרטונים המוצלחים שהרשת ידעה. מה הסיכוי שיראו אותו? אני מאמין שהמציאות שבה שווה לבחון את השאלה הזו היא מציאות של מספרים: בכל דקה מועלים ליו טיוב 20 שעות של וידאו. בחישוב של 3.5 דקות ממוצע לוידאו זה אומר 342 סרטונים חדשים בדקה ו-492,480 סרטונים שעולים כל יום. בוא נגיד ש15 אחוז מהם טובים, 10 אחוז טובים מאד ו5 אחוזים מהם כל כך טובים שאנשים ירצו כל כך לחלוק אותם עם אנשים אחרים. אותם 5 אחוזים מגיעים ל25 אלף סרטונים שמתחרים עם הסרט שלך על נראות. ליום.  

עכשיו, האחוזים שאני מציין הם הערכות שלי בלבד, כמו כן יו טיוב הוא אתר בינלאומי מה שאומר שהמספרים האלה מכסים הרבה דקות צפייה שלא רלונטיות לשוק מקומי, אבל מצד שני יוטיוב הוא ממש לא אתר הוידאו היחידי שאליו מועלים סרטונים. גם אם נעשה סינון, חמישה אחוזים מתוך ה25 אלף סרטונים ביום, עדיין מדובר על סיכוי של 1250 לאחד שמישהו יראה את הסרטון שלך וזה כאשר הוא מתחרה אך ורק בקצפת. שיום אחד מספק.

ועוד לא דיברנו על הסיכוי שמישהו שראה אותו יחליט להעביר אותו הלאה…

עכשיו תחשבו על כמות הסרטונים שהגיעו אליכם כי מישהו שלח אותם אליכם או כי מישהו פרסם אותם בפייסבוק שלו…גם אם המספרים שלי לא מדויקים אני חושב שמתבהרת תמונה שהאסטרטגיה של סרטון שיצליח רק על הויראליות שלו, לא שהיא לא אפשרית, אבל סיכויי ההצלחה שלה רחוקים שנות אור מלהפוך אותה לאסטרטגיה ששווה את ההשקעה. לדעתי.

הרוב המוחלט של הסרטונים המצליחים הם אלו שהושקעו בהם זמן, מאמץ וידע בקידום שלהם. אם דרך באנרים, גיוס בלוגרים, פעילות ברשתות הברתיות ועוד ועוד. כמובן שיש משקל מכריע לבנייה נכונה של סרטון לעולם האינטרנטי אבל זהו תנאי סף הכרחי, לא ערובה.

יחד עם זאת, תופעת הסרטונים הויראליים ייצרה תעשייה של מפיקים ויוצרים מוכשרים שמדברים אינטרנטית ונתנה פתרונות מדיה לעסקים בינוניים וקטנים שפתאום יכלו לייצר פרסומות. האם התעשייה הזו הפכה מיותרת? ממש לא. רק שהמיקוד השתנה. סרטון מוצלח (ללא קידום) לא בהכרח יחשוף מוצר חדש, אבל הוא יכול להיות היעד אליו יגיעו מי שמחפש את אותו מוצר. הוא יכול להיות כרטיס ביקור של עסק וכלי מבדל באוקייאנוס האינפורמציה שיש ברשת. תחת האסטרטגיה הזו, ההשקעה בסרטון מהסוג הזה היא מאד כדאית, רק אל תמדדו אותה על סמך כמות צפיות.

עדכון 5 באפריל : הנתונים עלו. יו טיוב דיווחו שכמות הוידאו המועלת כל דקה לאתר עלתה ל24 שעות.

עדכון דצמבר 2010 : כל דקה מועלות ליוטיוב 35 שעות של וידאו !!!!

הופיע לראשונה בדה מרקר שיווק