יש דרכים רבות בהן סדרות טלוויזיה מגיעות אל המסך אבל הן תמיד יעברו באותן נקודות ציון: יתחילו ביוצר, יעברו בגוף מממן (גוף משדר, קרנות) ובסופו של מסע יגיעו אל הקהל. עולם הניו מדיה מייצר הזדמנויות שבהן ניתן לחתוך את המתווך ולהגיע ישירות אל הקהל . זה בדיוק מה שעשו יוצרי סדרת הטלוויזיה העצמאית Pioneer 1. כשמה של הסדרה, גם סיפור ההפקה הייחודי שלה הוא חלוץ באופן שבו ניתן להמציא את הגלגל. אבל הסיבה שהסיפור הזה חשוב הוא כי הכלים שהיו זמינים להם, זמינים לכל יוצר אחר.

בשנת 2009 ג'וש ברנהרד וברייסי סמית יצרו סרט שנקרא Lionshare – סרט לדור האינטרנט שהגיבורים שלו חיים בעולם שבו יש קורלציה בין שיתוף רגשות לשיתוף קבצים. הסרט דל התקציב זכה לפרסים ולתשומת לב אבל ההצלחה הגדולה ביותר שלו הייתה בעולם שאותו תיאר – אתרי שיתוף הקבצים. הוא הורד למכביר כקובץ P2P דרך אתרים כמו אימיול וביטורנט. 

הדרך בה הסרט הובא לידיעת המורידים הוא דרך אתר VODO – אתר שמשתמש בתשתית של העברת קבצים לצורך הפצה חוקית וחינמית של יצירות וידאו ויצירות מוסיקה מקוריות.לאור הורדות הסרט והעובדה שמרבית התעבורה באתרי שיתוף הקבצים היא לצורך הורדות סדרות (אבודים, דקסטר וכו), נולד הרעיון לייצר סדרה מקורית ישירות לקהל האדיר שכבר שם.

VODO חברו לג'וש וברייסי על מנת ליצור סדרה כזו. הם חיפשו רעיון לתוכן שיכול לעבוד טוב יותר לצופים הרלוונטים ובתקציבים נמוכים. סדרת מתח עם ניחוח מדע בדיוני נבחר כז'אנר שעליהם הם עובדים. היוצרים כתבו תסריט פרק ראשון של 35 דקות שכולל " חפץ מהעולם החיצון, אסטרונאוט אובד, ונסיון של ממשלת ארה"ב להשתלט על הסיטואציה." הסדרה כולה נבנתה כסדרה של 7 פרקים.

יש תסריט, יש קהל פוטנציאלי (במספרים שרשתות טלוויזיה יכולות רק לחלום עליו), יש פלטורמת הפצה, עכשיו מאיפה מביאים כסף? כאן נכנסת לתמונה פלטפורמה אחרת שנקראת Kickstarter – מטרתה נורא פשוטה. לתת ליוצרים שמחפשים מימון לפרוייקט שלהם, את הבמה לפנות ישירות לקהל ולבקש מהם כסף. היוצרים צריכים להכין סרטון בו הם מסבירים מהו הפרוייקט, לציין כמה כסף הם צריכים ולמתי, ולקוות שהקהל יהפוך להיות משקיע בפרוייקט. תרומה מינימלית: 5 דולר. מקסימלית :6000 דולר

ג'וש וברייסי הכינו סרטון בו הם מסבירים מה הם רוצים לעשות, סימנו את הפייילוט כצעד ראשון ותקצבו אותו ב6000 דולר (כוח האדם היה בהתנדבות, לכולם הייתה מטרה משתופת של חשיפה). ב25 לאפריל 2010 הם גייסו 7500 דולר מ122 גולשים.

עם יותר כסף ממה שביקשו, ההפקה נכנסה לעבודה. לאורך כל הדרך היוצרים שמרו על קשר עם המשקיעים שלהם דרך בלוגים של וידאו ודיווחים על התקדמות באתר. ברגע שהיה מוכן טריילר VODO התחילו לפמפם אותו באתר שלהם. ב16 ביוני הפיילוט עלה לאתר.

ביום הראשון היו 84,000 הורדות. בחודשיים לאחר מכן הם הגיעו לשני מליון הורדות!!! הפיילוט (זמין לצפייה באתר הסדרה) גם זכה בפרס בפסטיבל ניו יורק לטלוויזיה. עם ההצלחה הזו, והקהילה שנוצרה לתוכן ברשתות החברתיות, היוצרים למעשה קיבלו אור ירוק לעבור מפיילוט לסדרה.

אותו "אור ירוק" התבטא בעוד עשרות אלפי דולרים שהצופים תרמו על מנת לייצר את שאר הסדרה.הטריילר לפרקים 2,3 ו4 כבר יצא והפרקים  המלאים כבר בעריכות.  

לא ממש כתבתי על הסדרה עצמה. זה איכשהוא מרגיש לי סיפור פחות חשוב מהסיפור שבו צופים שילמו ליוצרים על סדרה שהם רצו לראות.

במאמר הקודם כתבתי על היתרון שבקידום מוצרי תוכן טלוויזיונים דרך תוכן משלים אינטרנטי. מוזמנים לקרוא את המאמר שוב (וגם את מקרה המבחן של השימוש בניו מדיה בתכנית glee). השורה התחתונה היא שככל שיש לך יותר צפיות במסך אחד, כך יש לך יותר יותר צפיות בכל המסכים. בעולם שנמצא בתקופת מעבר שבו השידור הליניארי מאבד גובה לטובת מותגי תוכן בינלאומיים, הדבר נכון שבעתיים. להלן סקירה של עוד שימושים בניו מדיה לטובת קידום הפלטפורמה הטלוויזיונית:

Conan takes your questions – נתחיל מהברור ביותר, פייסבוק ויוטיוב. זה הברור ביותר כי כולם כבר שם. זה גם המקום בו נעשה השימוש הכי חסר מעוף במדיה החדשה כי כולם שם!!!! אם יש לך תכנית טלוויזיה ולתכנית יש דף בפייסבוק ולדמויות שלך יש דפים בפייסבוק אז ברוך הבא לנקודת השוויון הגדולה. זה כמו להגיע לפגישה חשובה ולשבת בצד ובשקט ומדי פעם להשמיע כן חלוש. פייסבוק זה פלטפורמה, צריך להשתמש בה בשביל להגיד משהו, לייצר שיחה ולתגמל את מי שנמצא בה.

חזרה לקונאן אובראיין. הוא עשה משהו פשוט אבל השקיע בזה. הוא פרסם ביו טיוב שהוא ישמח לקבל שאלות בדף הפייסבוק של התוכנית, ואז עשה סרטוני וידאו שבהם הוא עונה עליהם. 3200 תגובות תוך שמונה שעות. לקח לו פחות משבוע בשביל להתחיל לייצר סרטונים עם תשובות ובאותו שבוע היו כבר מעל 5000 שאלות. מה שעוד מעניין בפעילות הזו הוא, שבדומה לglee , היא מגיעה לפני שהתכנית בכלל התחילה (נובמבר 8) 

 Ask a spy – רשת USA (של NBC) רצתה לקדם את סדרת הריגול שלה Burn Notice. לשם כך היא יצרה יעד שבו אוסף של סרטוני וידאו. בסרטונים, כוכב הסדרה, מסביר איך ליישם ידע של מרגלים לטובת בעיות וסיטואציות יומיומית כמו "מה לעשות כשאתה שוכח את השם של הבן אדם שפתח איתך בשיחה?", "מה לעשות אם אתה חייב לסיים את השיחה כי היא משעממת" ועוד.  הסרטונים מושקעים, כיפיים וצינים ועושים פרומו מעולה לרוח הסדרה בלי להראות אותה.

יתרון נוסף של פעילות כזו הוא שהיא מביאה אנשים לאתר האינטרנט של רשת הטלוויזיה: האנשים נחשפים לתכנים נוספים של הרשת והרשת מרוויחה יותר מפרסום באינטרנט. היתרון של חיזוק היעד האינטרנטי של הרשת, הוא לא רק בשווי של הנדל"ן הדיגיטלי. אנשים צופים בתכנים יותר ארוכים כשהם נמצאים ביעד של גוף השידור, מאשר אם הם צופים בהם באתרים אחרים (לפי המחקר העדכני הזה).

Chain of Thought –  ארבעים אחוז מהזמן שאנשים נמצאים בפייסבוק הם משחקים. בכלל, משחקים, ובמיוחד casual gaming הם התנהגות בולטת ברשת ותופסת עדיפות גבוהה מאד אצל גילאי ה12-30. רשת MTV קידמה את הסדרה של The Hard Times of RJ Berger בעזרת משחק פלאש. המשחק מציג את הדמויות מהסדרה ואת עולם המושגים שלה. זה מתחיל מסרגל הטעינה שממוקם אסטרטגית לציין את "התכונה הבולטת" של גיבור הסדרה וממשיך במשחק עצמו. היתרון הנוסף של משחקי הפלאש הוא שהם מאפשרים יצירתיות גבוהה בתג מחיר נמוך יחסית ומאד קל להפיץ אותם.

Where is Dexter – עוד בענייני משחקים ועוד בענייני תוכן משלים יצירתי ולא יקר. הקריאטיב מאחורי המשחק השתמשו ביכולת המוצעת של יוטיוב להפוך איזורים בסרטון ללינקים (זמין לכל גולש) ויצרו גרסה אינטראקטיבית של "איפה וולדו". מעבר למשחק המגניב כשלעצמו, יש פה קשר תימטי לעולם התוכן של הסדרה.

Harpers Isalnd – סדרת מתח/אימה של CBS שמספרת על אי וסוד אפל ו25 דמויות שימותו אחת לפרק. מה שמצית את הסדרה הוא סיפורה של בחורה צעירה שמגיעה לאי במטרה לעבוד במקומון שלו הHarpers Globe ולהקים את האתר שלו. האתר, על כל הכתבות שבו (שחושפות את "הסוד") היו זמינות לקריאה לפי הרצף שבו הן הופיעו בסדרה. אותה רובין, כבר הייתה מוכרת לצופים שליוו אותה בסדרת האינטרנט לתחילת הסדרה. הסדרה הייתה כר פורה לפעילות רשתות חברתית וניסויים בתכנים חוצי מדיות והנה סרט שמסכם אותן:

לסרטון הזה כמו לסרטונים אחרים שמסכמים קמפיינים יש נטייה טבעית להראות בצורה ברורה שהם היו נורא מורכבים. העניין עם פעילות ניו מדיה מהסוג הזה, שבדיוק כמו תכנית טלוויזיה, היא נבנית בצעד הגיוני אחרי צעד הגיוני והמכלול נמצא רק בסוף. אופן בניית הפעילות, אמנם לא פשוט אבל גם לא מאד מסובך. אלו אותם צופים, שלחיצה על אותן נקודות מפעילה את אותם הרגשות. השוני הוא בפלטפורמה, בכלים שהיא מזמנת ובשאלה באיזה אינטנסיביות אתה רוצה שהצופה יתקשר עם התכנים שלך.

בארץ, אנחנו לא רואים הרבה יוזמות כאלה, ולא שחסר רצון. הסתבכות פוטנציאלית שעומדת בדרכן של יוזמות כאלה, היא השאלה האם הכסף לתוכן ניו מדיה שנועד לקדם תוכן טלוויזיוני, צריך לצאת מתקציב השיווק או מתקציב התוכן. כשהשיווק אחראי על התקציב החשיבה היא קופרייטרית ולא חשיבה של תוכן ולכן הרבה יוזמות ניו מדיה מרגישות דלות. כשהתקציב הזה מגיע ממחלקת התוכן, בדרך כלל יש התנגשות בין תפיסה של תוכן טלוויזיוני לזה של האינטרנטי. כשנציגי ניו מדיה בתחנות הטלוויזיה נדרשים לפרוייקט (והם האנשים הנכונים למשימה) יש להם מזל אם הם קיבלו תקציב לנהל חשבון פייסבוק. נקודת השיוויון הגדולה.

במילים אחרות, מותגי תוכן וטאלנטים, עולים בחשיבותם על הערוצים שמשדרים אותם מכיוון שהערוץ המקורי הוא רק עוד מקום בו ניתן לצפות בתכנים. ככל שיש לך יותר נכסים כאלה, כך כוחך עולה. במלחמה הזו, שדה הניו מדיה הוא שדה שבו הקרב הכי פתוח יחסית. בעולם של תכנים שדומים באופן מחשיד אחד לשני, ניתן והגיוני לייצר את הבידול בחוויה המשלימה. הצופים כבר שם, השאלה היא איך אתה תופס את תשומת הלב שלהם. רמז: הם אוהבים תוכן. 

עדכו דצמבר 2010 – מחקר חדש מבית נילסן מצביע על הקורלציה בין צפייה במסך האינטרנט לצפייה במסך הטלוויזיה ובמילים אחרות: כלל שיש לך יותר צפיות במסך אחד, כך יש לך יותר צפיות בכל המסכים

 המאמר פורסם גם בדה מרקר שיווק

Ugly הוא ערוץ הטלויזיה האינטרנטי הראשון בישראל. הערוץ, שיושב בוואלה ומחובר לרשת החברתית שבבעלותה מקושרים, מתהדר בלא מעט תכני פרמיום סדרתיים שמכוונים לצעירים (הומור מופרע, תואמי ג'קאסס). את Ugly יזמה ומפיקה חברת אלה-קום שמנהלת ערוצי טלווזיה (כמו ערוץ הWWF). מדובר ביוזמה ראשונה מסוגה בארץ ומבורכת. נסיון רציני לייצר ערוץ שתכניו, צופיו, ומודל הרווח שלו מתחיל ונגמר באינטרנט. דיברתי עם דפי סגל – מנהלת השיוק והיח"צ של אלה-קום ועם עירית זיכלינסקי שמנהלת את הערוץ, על תכנים, פרוגרמינג באינטרנט, בלעדיות, מודל רווח ותוכן מקורי:

איך הכל התחיל?

הפיתוח של הערוץ התחיל לפני שנה כשעמי אלה, מנכ"ל  אלה-קום ראה את אופי התכנים שהילדים שלו מחפשים באינטרנט וידע שאין לזה מענה טלוויזיוני. השם של הערוץ מייצג את הערכים של Ugly – "מכוער זה יפה, טיפש זה חכם". גם מבחינת וואלה וגם מבחינתנו מדובר בניסוי, לראות איך יעבוד ערוץ טלווזיה באינטרנט – כזה שלא מבקש מהצופים שלו לבחור תכנים, אלא מריץ תכנים והצופה מוזמן להתרווח אחורה ולצפות. מתחילתו הערוץ תוכנן כפרויקט בינלאומי כאשר העלייה הראשונית שלו היא בישראל. הערוץ הושק במאי השנה.

אם באינטרנט, למה לא ערוץ אינטרנטי, אלא טלוויזיוני?

יש לנו VOD עם מספר קבוע של סדרות שאפשר לבחור ולראות את הפרקים שלהם על פי הזמנה, כך שאנחנו נותנים מענה גם שם. אבל אנחנו חברת ערוצי טלוויזיה וזה מה שאנחנו יודעים לעשות וזה נראה לנו ניסוי מעניין.

פרוגמניג בעולם הטלוויזני הוא מכריע. איך מתנהל הפרגורמינג בערוץ?

אנחנו בשליטה מלאה על הדבר הזה. פעם או פעמיים בשבוע עולה פרק חדש ונכנס לVOD . אנחנו משיקים סדרה חדשה בערך כל שלושה חודשים. אנחנו מייצרים רצועה של ארבע שעות שמתחדשת כל יום בשעה חמש (עד תשע) ומשודרת בלופ עד חמש למחרת. כאשר יש מודעות לפריים טיים שלנו שהוא 17:30 ו19:30. (אתרי וידאו רבים מדווחים על פרים טיים של 13:30, שהן שעות ההפסקה מהעבודה שבהם אנשים מנשנשים וידאו קצר או זמן מת לעקרות בית. בugly חלק נרחב מקהל היעד נמצא בלימודים בשעות האלו ורק מאוחר יותר משתמש במחשב לפעילות פנאי).

לא כל התכניות נמצאות בVOD, איך מחליטים מי מהן יהיו?

מה שנכנס לVOD טעון אישור טכני וגרפי מוואלה. מאחר וזה בלתי אפשרי שכל התכנים יהיה זמינים לצפייה ישירה (וגם זה לא מתיישב טוב עם הגרפיקה של הממשק). אנחנו כל הזמן מחליפים ומעדכנים מה שנמצא לצפייה לפי בחירה.

איך בוחרים את התכנים?

יש פה צוות תוכן שנשאר מעודכן ומביא את הדברים החמים למסך, בנוסף אנחנו מתחזקים גם קשר רציף עם חברות תוכן גדולות שמציעות דרך קבע את הדברים החדשים שלהן. כך למשל אנחנו כרגע במשא ומתן להביא את העונות השלישית והרביעית של הדודסונים – סדרה פינית סטייל ג'קאסס שהיא אחד העוגנים החזקים של הערוץ. אנחנו מנסים לתת מענה לא רק לגילאי ה14 אלא גם לחברה בשלושים פלוס עם סדרות כמו Single Dads.

בלעדיות היא מה שמבדיל ערוץ מצד אחד אבל דבר שנורא קשה לשמור עליו ברשת. איך אתם מייצרים בידול?

חלק מהסדרות הן בבלעדיות (זה תלוי בעסקה), מה שאומר שאם תנסה לצפות בהן באתרים אחרים מישראל הן יהיו חסומות גיאוגרפית. בנוסף יש לנו תרגום לכל התכנים וזה צורך של חלק גדול מהאוכלוסייה מול תכנים מיובאים. כמובן שיש פרקים של סדרות שלנו ביוטיוב, אבל רק פרק אחד או שניים, בשביל הסדרה אתה צריך לבוא לערוץ. לא פחות חשוב, אנחנו מייצרים מותג – כשאתה בא אלינו אתה יודע מה אתה מקבל.

מספרים בבקשה. כמה הושקע ומה מודל הרווח של הערוץ?

עד כה הושקעו בערוץ מליון שקלים, כאשר מליון נוספים יושקעו בשנה הקרובה. מרבית הכסף הושקע בתכנים כאשר מחיר סדרה הוא בין כמה אלפי דולרים בודדים ועד עשרת אלפים דולר (המחיר תלוי באיכות ההפקה ובמידת ההצלחה שלה בחו"ל, וזה גם משתנה אם מדובר בסדרה שבאה בחבילה של תכנים או משהו שנרכש באופן יחידני). בשלב הראשון ההכנסות הן מפרסום דרך המערכת של וואלה. אבל אנחנו עובדים על חבילות פרסום שרלוונטיות לקהל הממוקד של הערוץ. בהמשך נתחיל לשלב גם תוכן שיווקי. (כרגע באתר יש בין 5000 ל10000 יוניקים ביום).

איך אתם מפרסמים את הערוץ?

אנחנו יושבים בתוך מערכת השיווק המשומנת של וואלה, מה שהביא איתו קמפיין פרסום מוצלח (באנרים, פרה-רולים וכו'). חוץ מזה אנחנו עושים אירועי שטח שאנחנו נותנים להם חסות (מסיבות רחוב, אירועי גלישה).

מה טיב היחסים עם וואלה ומקושרים?

וואלה שותפים מלאים בפרויקט מתחילתו. מקושרים היה שותף אידיאלי בגלל שזה מקום צעיר שאיפשר לנו גם לשלב אלמנטים אינטראקטיבים בערוץ: אתה יכול להתכתב עם חברים שלך בזמן שהתכנית משודרת, אנחנו מתכננים אודישנים למנחה בערוץ שיהיו פתוחים לצופים, אנחנו מחפשים את חבורת הג'קאסס הישראלית והצופים יהיו חלק בתהליך ועוד פיתוחים שיתאפשרו דרך קהילה חברתית.

יש הגבלות על התוכן?

אין, כי אנחנו עושים את זה לבד. אנחנו מעודדים מוטרפות אבל לא רוצים להזנות את עצמנו. לא יהיו ציצים בערוץ אבל אקסטרים יתקבל בברכה.

בugly מרבית התוכן מיובא, אבל ראיתי גם סדרה בשם "שעת אפס" שהיא ישראלית. מה התכניות לגבי תוכן מקורי?

שעת אפס זה תוכן של וואלה שאהבנו ועבד לנו באתר (תוכן שהיה במקור בוואלה זון) אבל אנחנו מתכוונים להשקיע בתוכן מקורי בהשקעה עצמית ודרך מימון ממפרסמים.

מקבלים הצעות לתכנים מיוצרים?

בשמחה. גם הצעות מיוצרים וגם דברים שכבר נעשו ומחפשים בית. תשלחו ל irit@ellacomm.com

הפוסט עלה כמאמר בדה-מרקר שיווק

קומדית הנעורים המוזיקלית Glee היא אחת ההצלחות הגדולות של הטלוויזיה האמריקאית בשנים האחרונות. היא להיט בכל העולם, הפסקול מככב במצעדי המכירות, והיא הפכה מסדרת טלוויזיה לעולם תוכן שתושביו נקראים gleeks. כמו אובמה בזמנו, גם הצלחת הסדרה קשורה באופן הדוק לעבודת ניו מדיה חכמה, שבה התוכן של הסדרה הוא בסיס ליקום ניו מדיה שהצופים יכולים לצלול בתוכו, לשחק איתו ולשיר איתו. 

עבודת הניו מדיה החלה עוד לפני הסדרה. רשת FOX לקחה סיכון כאשר שידרה את הפרק הראשון במרחק של ארבעה חודשים משאר הסדרה. הפיילוט שודר במאי 09 ואילו הסדרה החלה בספטמבר. מה שנעשה ברשת בין הפיילוט לבין הפרק השלישי הוא מה שגרם לכך שעוד לפני עלייתה לאויר היא כבר הייתה להיט.

הפיילוט המוקדם איפשר לסדרה לצבור לעצמה אוהדים והיווה בסיס שממנו ניתן לייצר דיון ופעילות ברשת. עד כמה זה עבד אפשר ללמוד מהעובדה שעוד לפני שהפרק השלישי של הסדרה שודר, הקמפיין שנועד לקבוע מי המעריץ הכי אדוק של הסדרה כבר היה בשיא פעילות. זה לא רק הפיילוט שהיה זמין לצפייה באינטרנט לאורך ארבעת החודשים שאיפשרו רמת הזדהות והכרות שצריך בשביל לבסס תחרות כזו, אלא גם פעילות בטוויטר בצורת חשבונות לכל דמויות הסדרה (כדמויות), גם דרך פעילות קד"מ ענפה (הכוכבים נשלחו לקניונים ולכנסים רלוונטים) וגם דרך פעילויות רשת כמין תחרות קריוקי בmyspace.

במילים אחרות, הקידום של המוצר התנהל במלוא עוזו ארבעה חודשים לפני שהמוצר עצמו יצא לשוק, וזאת על סמך הנחת העבודה שהיקום הפיקטיבי כבר קיים ואין סיבה שהוא לא יתחיל להראות סימני חיים ברשת. התוצאה של הגישה הזו גרמה לכך שהסדרה שהוזמנו ממנה רק 13 פרקים, כבר בפרק השלישי הוחתמה לעוד 11 פרקים (עונה מלאה) ועונה שנייה. 

במהלך הסדרה, הרגל על גז התוכן ברשת נשארה במקומה בצורת עבודה עם בלוגרים וכתבי וידאו שחזקים ביו טיוב ולהם כבר קהילה משלהם. אותם הבלוגרים קיבלו חומרים מהסדרה שהם יכולים להשתמש בהם בכתבות שהם עושים. דוגמא למה שנוצר במסגרת הזו ניתן לראות כאן.  

פעילות הטוויטר המשיכה להיות מתוחזקת על ידי התסריטאים של הסדרה, מה שהבטיח שהדמויות דיברו כמו הדמויות (ולא כמו מנהלי רשת חברתית, שכבודם במקומו מונח)  ותקשרו באופן הכי אותנטי מול קהל המעריצים הגדל. בנוסף ההפקה המשיכה לייצר חומרים נוספים שנשלחו לערוץ יו טיוב של הסדרה. דברים שנעו מ"מאחורי הקלעים" ועד סגמנטים בסגנון עם מי היית רוצה לאכול ארוחת ערב?

שיא הפעילות התרחש לקראת סיום העונה. המפיק של הסדרה ריאן מרפי הכריז על כך שהם הולכים להוסיף דמויות חדשות בעונה הבאה והאודישנים לתפקיד ייערכו ברשת. הפעילות שנערכה בmysapce סיפקה לנבחנים קבצים של פלייבקים מתוך הסדרה והזמינה אותם להעלות את הוידאו שלהם שרים את אותם השירים. אנשים אחרים התבקשו לדרג את ההופעות של החברים שלהם (בעזרת כוכבי זהב – ע"ע רייצ'ל וכוכבי הזהב שמזוהים איתה בסדרה) והמתמודדים עם הכי הרבה קולות קודמו להפקת הסדרה לבחינה והמשך אודישנים. 30 אלף איש שלחו סרטונים שלהם, 85 מליון איש השתתפו והצביעו. 

בארה"ב, כמו בארץ, בכורת הרשתות החברתיות שייכת באופן גורף לפייסבוק, אבל פעילות חכמה שנותנת ערך לא חייבת להיות באתר שבו "כולם חייבים להיות" להיפך, יש לה הרבה יותר מקום להתבלט במקום פחות רווי. וזה לא רק עניין של מותג חזק שיכול לעבוד בכל פלפטפורמה. glee נבנתה מראש, בעיקר בmyspace, עוד לפני שהייתה glee. ההתייחסות לפייסבוק הייתה כמשהו שנמצא בחבילת הבסיס של כל קידום.

פרופיל או דף קהילה בפייסבוק, וזו כבר דעתי האישית, לא באמת נותן נקודות בחדשנות והוא בטח לא ערך מוסף בפני עצמו. זה סעיף חובה, יישור קו עם כל סמנכ"ל שיווק בעולם המערבי. ומשם צריך להתחיל לעבוד באמת לתת ערך, אם אתם רוצים לקבל ערך.

נדמה שהפקת גלי במודעות אדירה לעולם ולתרבות הפנאי שבהם חיים צופיה ואותם צופים גומלים ליוצרי הסדרה בכך שהם נמצאים באותו עולם שיצרו מענם. בנוסף לפעילויות שכבר מנינו, לסדרה יש אפליקציה לIPHONE שמאפשרת לך לשיר עם אנשים אחרים מהעולם את שירי הסדרה, אפלקציה אינטרנטית בשם photobooth שמאפשרת לך להצטלם עם כוכבי הסדרה. בנוסף, הפרקים זמינים ברשת יום אחרי שהסדרה משודרת בטלוויזיה נגן HD מיוחד שעשיר בתוספות. בארץ, הסדרה עלתה בארץ ביס ומתחזקת דף פייסבוק עשיר בחומרים מחו"ל.

עוד על קידום אולד מדיה בניו מדיה בפוסט הזה והזה