ארכיון תגיות: רייטינג

2011 בקרוס מדיה – עשרת הפרויקטים הטובים.

2011 היא השנה בה הפסיקו להסביר את המושג "קרוס מדיה" במסדרונות הטלוויזיה. זהו. כולם יודעים שמסך הטלוויזיה הוא לא המסך היחיד שמעסיק את הצופים בכל רגע נתון ובשביל להישאר רלוונטים, גופי הטלוויזיה צריכים להראות נוכחות אונליין, במחשב, בסלולרי וגם בטאבלט.2011 היא גם השנה שבה פחות ופחות פרויקטים של קרוס מדיה תוקצבו דרך מחלקות השיווק וזאת מכיוון שמחלקות ייעודיות ותקציבים יעודים הוקצו לפעילות במדיות החדשות.

השאלה הגדולה שנשארה פתוחה היא איך עושים את זה נכון, איך מייצרים הרחבות דיגיטיליות של מותגים טלוויזיונים שאפקטיבים למטרות של הגוף המשדר? כפי שעולה מהדוגמאות בהמשך יש כבר תשובות שמסתמנות לעשייה הזו, אבל מעל לכל מתבהר שאין ולא תהיה תשובה חד משמעית. באותו אופן שיש גיוון תכני בעולם הדינמי של הטלוויזיה, כך יהיה גיוון לייצוגים שלו בעולם הדיגיטלי. ככל שהטלוויזיה תמשיך להשתכלל, כך גם אפשרויות הקרוס מדיה ימשיכו להשתכלל. רק הרבה הרבה הרבה יותר. למשל…

הבלוג של ג'ון ווטסון –  אחת הדרכים בהם יוצרי הסדרה "שרלוק" הביאו את סיפורו של הבלש המפורסם למאה העשרים היא בכך ששינו את פלטפורמת הסיפור של ווטסון מיומן לבלוג. אותו הבלוג  קיים ברשת והוא נראה כמו שבלוג אמיתי נראה ולא כמו הפקה שיווקית . הוא גם כתוב כמו שהדמות הייתה כותבת אותו בתוך האותנטיות של עולם הסדרה.

בר קארמה – תכנית טלויזיה שעלתה ברשת current tv האמריקאית. ייחודה הוא בכך שהפרקים צולמו מספר שבועות לפני ההקרנה שלהם, לאחר ששולבו בתסריטים שלהם הצעות של הגולשים לגבי הסיפורים והדמויות. לפניכם סרט על הפרויקט והממשק שנוצר במיוחד בשבילו.

Pepsi Sound off –  הקונספט של social tv מתייחס לניהול שיחה רבת משתתפים בזמן השידור דרך פלטפורמות של רשתות חברתיות. היעד של פפסי עבור X Factor נבנה על ההצלחה של תרבות הצפייה הזו ולמעשה היה אתר שמרכז בו שיחה על התכנית בזמן השידור. העוגן שלו היה הממשק הגראפי המוצלח שנתן ביטוי לטרנדים ואלמנטים בשיחה שנערכה בטוויטר.(למשל גרף, על מי מהשופטים מדברים יותר, איזה מתמודד מקבל את התגובות הכי שליליות וכל זאת בצורה ברורה ומתעדכנת מיידית). האתר כבר לא זמין כי התכנית לא באויר אבל פה תוכלו לראות את השימושיות שלו

Gale Boetticher case file – הסדרה "שובר שורות" משופעת באירועים מהצד הפלילי של הדרמה שגוררים אחריהם אנשי חוק וחקירות משפטיות. כשגייל בוהטיצ'ר (אחת הדמויות) נרצח, תיק החקירה שלה הפך זמין לצפייה באתר התכנית. הגולשים יכלו לעבור על הראיות ולבחון אם הם קלטו משהו שהחוקרים פספסו.

Abduction – חברת הסרטים Lionsgate עשתה שימוש חלוצי בפלטפורמת הפייסבוק על מנת  להשכיר ולשדר תכנים קולנועיים ולשדר  תכנים קולנועיים מתוך עמוד המעריצים של הסרט. שימוש דומה (ללא השכרה) נעשה על ידי BBC עבור צפייה בפרקים של דוקטור הו.

The Flaming C – קונאן אובראיין הוא אחד המאסטרים של שימוש בקרוס מדיה. הוא לא רק הפך את הצופים לקהילה, אלא גם נתן להם שם – Team COCO. אחת הפעילויות המהנות שנולדו מהתכנית הוא גיבור העל הקומיקסי שקונאן יצר בדמותו The Flaming C. מה שהתחיל כאיור הפך להיות טריילר מושקע לסרט, אתר ייעודי ופעילות מעריצים סביב התוכן שהם בפועל יוצרים. הסרטון הבא למשל הוא עבודה של חבר קהילה.

Sexperience – ערוץ ארבע הבריטי מבסס את תכנית הסקס שלו (תכנית תעודה על סקס) על סקר ארצי שהוא עורך בנושא ההרגלים המיניים האמיתיים של תושבי הממלכה. השנה הוא נתן לסקר ביטוי אנימטיבי שבו אתה מוזמן לא רק לחקור את השאלות המעניינות אלא גם לראות את התשובות בצורה גרפית דינמית לפי חיתוכים. בסופו של דבר אתה נשאר עם ייצוג גראפי של שאלה בסגנון: מי עושה יותר סקס, אנשים עם אייפון או עם אנדרואיד?

Workaholics shout out – סדרת הדגל של ערוץ קומדי סנטרל מצאה מקורית לתגמל חברים שהצטרפו לעמוד הפייסבוק שלהם. מי שעשה לייק לעמוד, אוטומטית נכנס להגרלה ששמו של הזוכה בה נכנס לסדרה כחלק מהדיאלוג.

Corrie Nation – מה קורה כשפארמוויל פוגש את corronattion street, אופרת הסבון הבריטית שמתקרבת לפרק ה8000 שלה!!! כך נולד משחק קז'ואל מרובה משתתפים בפייסבוק שבו אתה מוזמן לבקר ברחוב שבו מתרחשת הסדרה ולקיים שם חיים וירטואליים.

Augemnted Reality Cinema – הפרוייט אחרון הוא אפליקציה שהושקה ב2011 אך עדיין לא יצאה לשוק. מדובר על אפליקציית  augmented reality שמזהה מקומות אמיתיים ששימשו כלוקיישנים בסרטים ובתכניות טלוויזיה. כשאתה במקום כזה, אתה מוזמן לצפות במקום דרך הטלפון והסצנה המקורית תופיע על רקע המקום האמיתי בו אתה נמצא. הנה סרט שמסביר את הרעיון טוב יותר ממני.


מוזמנים לצפות בפרופיל הטוויטר שלי TV meets the Web שתדיר מתעדכן בפרויקטים חדשים של קרוס מדיה

Social TV – טלוויזיה חבר(ו)תית

Social TV הוא מינוח המתייחס לשילוב של טלוויזיה וטכנולוגיה על מנת לייצר אינטראקציה עם הצופים. מדובר בדרך כלל בפעילות של גופי טלוויזיה שנועדה לתקשר עם צופיה דרך פלטפורמות אינטרנטיות חברתיות כמו (אבל לא רק) פייסבוק. הפעילות יכולה לנוע ברמת מורכבות מלחיצת לייק על עמוד התכנית ועד הורדת אפליקצייה יעודית ( כמו אפליקציית הצ'אטים 10like). היא יכולה להתרחש בזמן השידור (כמו פעילות השופטים בטוויטר בזמן השידור של the voice) או כחלק מפעילות שוטפת (למשל, team coco של קונאן אובראיין). לפעילות יזומה של טלוויזיה חברתית יש מטרה אחת – הגדלת כוחו של המותג הטלוויזיוני דרך יצירת שיחה במרחב הוירטואלי.

המהפכה הדיגטילית הסוערת שבה אתרים וטרנדים מוכתרים ומופלים תדיר, כבר סיימה כמה קרבות עם מנצחים ברורים ונקודות אל חזור תרבותיות. אחת מהן היא הרשתות החברתיות, נוספת היא המדיה מולטי טאסקינג – דהיינו ההתנהלות שבה רובנו נמצאים מול יותר ממסך אחד בכל רגע נתון. (מליון וחצי ישראלים כבר מזדהים כצופים שבזמן צפייה במסך עוסקים גם בגלישה באינטרנט, בדיקת מיילים, גלישה ברשתות חברתיות ומשחקים).

ה Social TV אם כך הוא אינו בשורה, הוא פשוט פה. בים של נבואות ותחזיות הוא התמקם כצורה הכי מצליחה של קרוס מדיה מכיוון שהוא מתרחש בזירות שהדומיננטיות שלהם כבר הוכרעה ומתרחש בתוך נורמות התנהגות שכבר אימצנו. סיבה נוספת להצלחה של הטלוויזיה החברתית היא שהצלחה בו משמרת את מרכזיותו של הרייטינג – המדד המרכזי שלפיו הטלוויזיה מנהלת את עצמה. בטקס פרסי MTV האחרון החשיפה של ביונסה על הבמה את העובדה שהיא בהריון גרמה להתפרצות תגובות שכללה 8868 ציוצים בשנייה (שרובם אגב הגיעו ממכשירים סלולריים). הצורך להשתתף בשיחה הדביק את הגולשים למסך והביא גולשים אחרים לפתוח טלוויזיה.

במחקר חדש של חברת נילסן נבחנה הקורלציה בין באזז ברשתות החברתיות לבין רייטינג. הממצאים לא מפתיעים אבל מאששים תחושת בטן והגיון בריא. לפי המחקר, עלייה של תשעה אחוזים בבאזז רשתות חברתיות מתרגמת לעלייה בנקודת רייטינג אחת. המחקר גם מדגיש שהקורלציה הזו במיוחד רלוונטית לקבוצת הגיל של 18-34. נתח דמוגרפי שתוך חמש שנים יהפוך ל13-39 ותוך עשור לגילאי 10-50.

ניצול נכון של רשתות חברתיות מתבקש מול אירועים חיים ואירועי ספורט, שבאופן טבעי הכוח שלהם הוא בזה שהם מעוררים שיחה במהלך התרחשותם ולא פחות חשוב, צריך לצפות בהם בשביל להיות חלק מהשיחה למחרת. אבל לתכניות מתוסרטות יש יתרונות משלהן באסטרטגיה דיגיטלית חברתית. רשת FOX ניצלה את העובדה הזו כדי לעשות מעשה שהוא לא פחות ממדהים. היא הפכה את Glee  להצלחה במונחי רייטינג עוד בטרם שודר הפרק הראשון. זה לא היה מקרי, היא עשתה את זה שוב העונה עם הסדרה New Girl. רשת פוקס עשתה זאת על ידי יצירת אקוסיסטם של מסכים ופעילות חברתית שבהם יצירת עניין יכלה לגדול לכדי שיחה חיובית עד נלהבת.

גדילתו הטבעית והמהירה של תחום ה Social TV מבשר על עולם שבו התוכן הוא אינו תכנית טלוויזיה או סרט קולנוע אלא משהו שחי בכל המסכים, על מערכת יחסים בין הצופה לטלוויזיה שאינה חד סטרית אלא דיאלוג, על עתיד שבו מסך הטלוויזיה הוא רק במה אפשרית אחת מתוך מספר פלטפורמות ועל שינוי תפיסתי לפיו הגופים המנהלים את התוכן אינם ערוצי טלוויזיה אלא גופי שידור. כמו Social TV עצמו לא מדובר על העתיד הרחוק אלא על הווה דינמי שכבר קובע עובדה.

עדכון דצמבר 2011 : רשימת 50 האפליקציות שהופכות את המסך לסוציאלי

נטפליקס – עתיד הטלוויזיה.

חברת Netflix היא חברת וידאו שהצליחה היכן שגופי טלוויזיה רבים נכשלו. היא מצאה את הדרך לגרום למליוני אנשים לשלם על צפיה בתכנים טלוויזיוניים דרך האינטרנט. בדרך היא הכניעה יריבות ותיקות (בלוקבאסטר שפשטה את הרגל) ניצחה את ההורדות הפיראטיות (יותר אנשים משלמים על תכני וידאו מאשר צורכים אותו דרך ביטורנט בארה"ב) והפכה ליצרנית תוכן בעצמה (House of cards שתצא בקרוב). נטפליקס הצליחה להגיע למקום הזה בזכות חשיבה אינטרנטית. זאת בניגוד לניסיון לכפות מודלים טלוויזיוניים על הרשת.

השירות שנטפליקס מעניקה ללקוחותיה (22 מליון בארה"ב בלבד. מתוכן שמונה שהצטרפו בשנה האחרונה) הוא שירות של צפייה ישירה בתכני וידאו כגון סרטים ותכניות טלוויזיה על גבי האינטרנט בסטרימינג (לחץ וצפה). בניגוד למודלים דומים ברשת, נטפליקס לא מסתמכת על רווח מפרסומות אלא על דמי מנוי חודשיים (8 דולר) לשימוש בשרות. המודל הזה מאד הגיוני בהתחשב בעובדה שפריחת הצפייה הדחויה, ברשת ובVOD, נובעת בין השאר מהרצון להימנע מפרסומות שקוטעות את חווית הצפייה.

האלמנט השני בשרות הוא הצפייה ללא הגבלה ברגע שאתה מנוי. גם בזה יש הגיון אינטרנטי. אם הגולש צריך לעבוד בשביל להשיג תכנים שונים, הוא יכול לעשות את זה בלי לשלם לגורם שלישי. התמריץ לתשלום דמי מנוי הוא הנוחות של הכל במקום אחד.

בנוסף הנוחות מתבטאת גם ממשק נוח וקל לשימוש שמשלב בין החוויה הטלוויזיונית לזו האינטרנטית. הן מבחינת הדפדוף והן מבחינת הנגן (עוד על הממשק הנכון לצפייה טלוויזיונית דרך הרשת במאמר הזה).  מעניין בהקשר הזה (ולאור דומיננטיות פייסבוק) הוא שנטפליקס העלימה בהדרגה פיצ'ר רשתות חברתיות שאיפשר לגולשים לראות מה חברים שלהם ראו. הסיבה למהלך הוא שרק 2 אחוז מהגולשים השתמשו בו.

יתרון נוסף של נטפליקס היא העובדה שהחברה עובדת על כל הפלטפורמות והמכשירים, ממחשבים ועד קונסולות. בעולם שעדיין לא מצא פורמט אחיד (windows vs ISO, Iphone vs Androind etc) יש לצרכן עניין להיות חלק משרות שיעבוד לו בכל מכשיר שברשותו, או כזה שירצה לקנות בעתיד.

החשש הגדול של ספקיות התוכן הוא שההצלחה של שרות כמו נטפליקס היא קניבליסטית להצלחה טלוויזיונית. דהיינו, שאם אנשים יצפו דרכו בתכנים זה יהיה על חשבון צפייה טלוויזיונית (שיש לה הכלים והמימון להרים תוכן ראוי).

יש כבר מספיק ידע ונסיון ברשת (ובבלוג) על מנת לבחון את ההשערה הזו, והתשובה שעולה פעם אחר פעם היא שזה פשוט לא נכון. להפך. ביחסי טלוויזיה ואינטרנט הכלל הוא שככל שיש לך יותר צפיות במסך אחד, כך יש לך יותר צפיות בכל המסכים. המסכים תומכים אחד בשני

נטפליקס העניקה חיים נוספים, ולא פחות חשוב, רווחים נוספים לסדרות שלא היו הצלחה גדולה בשידור הראשון שלהם בטלוויזיה. סדרות דוגמת firefly שירדה מהמסך ולעדת המעריצים שלה לא הייתה אופציה חוקית לצפות בפרקיה עד נטפליקס. מנכ"ל החברה ציין במכתב למשקיעים שעונות ראשונות של סדרות כמו ספארטקוס וגלי היו הצלחה גדולה באתר מה שדחף רייטינג לעונות נוכחיות שרצו בטלוויזיה (נטפליקס משדרת את פרקי הסדרה זמן קצר לאחר שעלו במסך הטלוויזיוני).

Netflix עשתה לאחרונה צעד מעורר הדים בכך שהייתה לגוף הלא טלוויזיוני הראשון מסוגו שנכנס להפקה טלוויזיונית גדולה. הסדרה היא House of Carrds – רימייק לסדרה בריטית שיככבו בו קוין ספייסי ויביים דיוויד פינצ'ר (מועדון קרב) לדברי הייסטינגס, מנכ"ל החברה אחד הדברים המכריעים בהחלטה להשקיע בסדרה (הוא נלחם בHBO ו Showtime שגם רצו בה. לבסוף ניצח כשהתחייב מראש לשתי עונות)  היו נתונים שיש לו מתוקף האינטרנטיות של השרות. הוא יודע מה יחס הלקוחות שלו לכוכבי הסדרה, לבמאי, לז'אנר ואפילו לסדרה עצמה מאחר והמקור הבריטי היה הצלחה באתר.

נטפליקס מקיימת בתוכה לקח שנלמד מתעשיית המוסיקה שהתרסקה מול השינויים שהביא איתו האינטרנט. שם הנסיון לשלוט בתכנים על ידי החברות המסורתיות והמודלים שהם הכירו הביא לכך שלצרכן היו שתי אופציות: אופציה יקרה (קניית דיסק) ומנגד אופציה של גניבה (הורדות בלתי חוקיות). לא הוצע לצרכן דרך אמצע והוא לקח את החינם. ההצלחה הפנומנלית של Itunes הוכיחה שאם תיתן לצרכנים מודל נוסף, מוצלח, הם יבחרו בו וגם ישמחו לשלם עליו.

נטפליקס היא אופציה כזו. דרך אמצע שעובדת. מאחר ויש לא מעט מאפיינים דומים בקרב תרבות צפייה הגלישה ברחבי העולם המערבי. יש לגופי מדיה גם מחוץ לארה"ב הרבה מה ללמוד מהבחירות המוצלחות שהחברה עשתה.

להתנתק מהכבלים, להתחבר לטלוויזיה

מצד אחד 200 ערוצים שאין בהם מה לראות, לוחות שידורים שאתה צריך להתאים את עצמך אליהם ו"חבילות ערוצים" שמכריחות אותך לשלם על דברים שאתה לא רוצה. מצד שני איזה תוכן שרק תרצה, באיזה זמן שתרצה, במחיר של קו אינטרנט. אז למה לא כולם מתנתקים מהכבלים והלווין ועוברים לצפייה דרך האינטרנט? במילה אחת – נוחות.

Cord Cutters (חותכי הכבלים) הם אנשים שבחרו להתנתק מספקי הטלוויזיה ולעבור לצפייה דרך החלופות: אתרי זכייניות, אתרים לצפייה ישירה, ממשקים  בפלייסטיישן, ערוצים פתוחים, אתרי שיתוף קבצים ועוד. למרות שבארץ Cord Cutters כנראה לא יגיעו למספרים משמעותיים בזמן הקרוב, הם מאד מאד חשובים לתעשיית הטלוויזיה כי הם הסמן הימני. הם הצורה המזוקקת והברורה ביותר של האופן בו הרגלי הצפייה משתנים ומהם אפשר ללמוד מה האתגרים העתידיים של תעשיית הטלוויזיה.

אז איך נראה הCord Cutter הישראלי : את הערוצים המסחריים הוא רואה דרך אנטנה או דרך ממיר דיגיטלי (חד פעמי 600 שקלים), סדרות ישראליות הוא רואה באתרי הזכייניות, סדרות אמריקאיות הוא רואה דרך אתרי צפייה ישירה, כבל מחבר בין המחשב לטלוויזיה, העכבר האלחוטי הוא השלט והמתקדמים משתמשים בתוכנות מדיה סנטר בשביל לדפדף בנוחות בין כל האופציות. הוא משתמש בהורדות בלתי חוקיות יותר ממקבילו האמריקאי אבל זה בגלל שבארץ עוד לא נתנו לו פתרונות מספיק טובים (ולא שזה בסדר לצפות בתכנים פיראטיים, אבל זו המציאות, השאלה מה עושים איתה?) אבל המאפיין הכי רלוונטי של הCord Cutter הישראלי הוא שהוא צעיר. 

זו תהיה טעות פאטלית לחשוב שמי שצורך טלוויזיה מבלי לעבור אצל הכבלים או הלווין שייך לקבוצה מסויימת כמו גיקים או מעמד ביניים אורבני. הוא לא, הוא שייך לקבוצת גיל! אם אתה מתחת לגיל 30, אתה מורגל בצפייה בסדרות שהורדו דרך המחשב. אם אתה מתחת לגיל 25 אתה מורגל בצפייה ישירה לתכנים טלוויזיונים על המחשב. אם אתה מתחת לגיל 20 ההשתלבות של מסך המחשב והטלוויזיה הוא פשוט כמו לחיצה על השלט. אותם בני 15-30 של היום הם מסת הצופים של מחר והם לא ירגישו צורך להסתפק במה שמציעים להם היום.

לשם המחשה תחשבו על הדוגמא הבאה: לפני 15 שנה הדור שיצא מהצבא, יצא לראשונה לעולם שבו זה הגיוני ופיננסי שכל אחד ירכוש מכשיר סלולרי לעצמו. אותו הדור, שהיום בונה את בתי האב ואת המשפחות הצעירות כבר לא ממש מוצא לנכון להתקין קווים יבשתיים אצלו בבית. הוא כבר מכיר את השפה וזה לא מסמן עבורו שינוי ממשהו שאליו הורגל. הכבלים, הלווין והערוצים המסחריים בישראל התמקצעו במה שהם עושים: יש יותר רייטינג, יש יותר רווחים. אבל הם ממקסמים את הפוטנציאל של קהל הלקוחות שכבר היה ברשותם. נשאלת השאלה האם הם רלוונטים לדור הצעיר יותר שגדל עם האינטרנט והמחשב והאיי פון?

 בפסטיבל ראש פינה האחרון שמעתי את אחד מבכירי התעשייה שציין בזלזול שזו שנה רביעית שיש את ההרצאה של "ההוא שמראה איך אנשים ייראו טלוויזיה דרך המחשב" והוא עוד לא רואה שינוי. זו כמובן דרך אחת להסתכל על זה. הדרך השנייה אומרת שארבע שנים של אותה הרצאה אומרת שהתופעה הזו לא הולכת לשום מקום. אפשר להסתמך על דוחות ומחקרים (כמו זה וזה וזה וזה וזה), אפשר לקרוא להתעדכן על שטף המוצרים החדשים שממשיכים להסתער על המבצר הטלוויזיוני (גוגל טיוי, you tube leanback, אפל טיוי, בוקסי, איי פאד וכו') ואפשר פשוט להרים את הראש.

Torec הוא אתר שכל ענייניו הוא קבצי תרגום עברי בחינם לסדרות ולסרטים (שאנשים הגיעו אליהם ממקורות אחרים). יש שם עשרות אלפי כותרים ומליוני הורדות. נשאלת השאלה מי הקהל האדיר שצורך את השירותים האלו? אז ככה, הם כנראה מתחת לגיל 35, הם לא מוגבלים לכבלים או לווין מבחינת הרכש שהם צופים בו, הם נינוחים מבחינת התפעול האינטרנטי,הם נהנים מצריכת תכנים שלא הגיעו דרך הטלוויזיה והם הרבה הרבה אנשים שהולכים להיות בקרוב מאד המסה של הלקוחות הפוטנציאלים של ספקי הטלוויזיה.

אני מדגיש שאני לא בעד צפייה פיראטית ואני חושב שגופי השידור הם עדיין הברירה הכי מוצלחת לייצור תוכן טלווזיוני ישראלי מקורי, אבל אם הם רוצים להישאר רלוונטים הם צריכים להפסיק לחפש דרכים למכור את מה שהם רוצים למכור ולהתחיל לבדוק מה הצרכן העתידי שלהם רוצה ויכול לקנות. את התשובות אפשר למצוא כבר עכשיו אצל הCord cutters. אם תפסת אותם, תפסת את כולם.

הפוסט הופיע גם בדה מרקר שיווק