ארכיון תגיות: רייטינג

קידום טלוויזיה דרך האינטרנט 2

במאמר הקודם כתבתי על היתרון שבקידום מוצרי תוכן טלוויזיונים דרך תוכן משלים אינטרנטי. מוזמנים לקרוא את המאמר שוב (וגם את מקרה המבחן של השימוש בניו מדיה בתכנית glee). השורה התחתונה היא שככל שיש לך יותר צפיות במסך אחד, כך יש לך יותר יותר צפיות בכל המסכים. בעולם שנמצא בתקופת מעבר שבו השידור הליניארי מאבד גובה לטובת מותגי תוכן בינלאומיים, הדבר נכון שבעתיים. להלן סקירה של עוד שימושים בניו מדיה לטובת קידום הפלטפורמה הטלוויזיונית:

Conan takes your questions – נתחיל מהברור ביותר, פייסבוק ויוטיוב. זה הברור ביותר כי כולם כבר שם. זה גם המקום בו נעשה השימוש הכי חסר מעוף במדיה החדשה כי כולם שם!!!! אם יש לך תכנית טלוויזיה ולתכנית יש דף בפייסבוק ולדמויות שלך יש דפים בפייסבוק אז ברוך הבא לנקודת השוויון הגדולה. זה כמו להגיע לפגישה חשובה ולשבת בצד ובשקט ומדי פעם להשמיע כן חלוש. פייסבוק זה פלטפורמה, צריך להשתמש בה בשביל להגיד משהו, לייצר שיחה ולתגמל את מי שנמצא בה.

חזרה לקונאן אובראיין. הוא עשה משהו פשוט אבל השקיע בזה. הוא פרסם ביו טיוב שהוא ישמח לקבל שאלות בדף הפייסבוק של התוכנית, ואז עשה סרטוני וידאו שבהם הוא עונה עליהם. 3200 תגובות תוך שמונה שעות. לקח לו פחות משבוע בשביל להתחיל לייצר סרטונים עם תשובות ובאותו שבוע היו כבר מעל 5000 שאלות. מה שעוד מעניין בפעילות הזו הוא, שבדומה לglee , היא מגיעה לפני שהתכנית בכלל התחילה (נובמבר 8) 

 Ask a spy – רשת USA (של NBC) רצתה לקדם את סדרת הריגול שלה Burn Notice. לשם כך היא יצרה יעד שבו אוסף של סרטוני וידאו. בסרטונים, כוכב הסדרה, מסביר איך ליישם ידע של מרגלים לטובת בעיות וסיטואציות יומיומית כמו "מה לעשות כשאתה שוכח את השם של הבן אדם שפתח איתך בשיחה?", "מה לעשות אם אתה חייב לסיים את השיחה כי היא משעממת" ועוד.  הסרטונים מושקעים, כיפיים וצינים ועושים פרומו מעולה לרוח הסדרה בלי להראות אותה.

יתרון נוסף של פעילות כזו הוא שהיא מביאה אנשים לאתר האינטרנט של רשת הטלוויזיה: האנשים נחשפים לתכנים נוספים של הרשת והרשת מרוויחה יותר מפרסום באינטרנט. היתרון של חיזוק היעד האינטרנטי של הרשת, הוא לא רק בשווי של הנדל"ן הדיגיטלי. אנשים צופים בתכנים יותר ארוכים כשהם נמצאים ביעד של גוף השידור, מאשר אם הם צופים בהם באתרים אחרים (לפי המחקר העדכני הזה).

Chain of Thought –  ארבעים אחוז מהזמן שאנשים נמצאים בפייסבוק הם משחקים. בכלל, משחקים, ובמיוחד casual gaming הם התנהגות בולטת ברשת ותופסת עדיפות גבוהה מאד אצל גילאי ה12-30. רשת MTV קידמה את הסדרה של The Hard Times of RJ Berger בעזרת משחק פלאש. המשחק מציג את הדמויות מהסדרה ואת עולם המושגים שלה. זה מתחיל מסרגל הטעינה שממוקם אסטרטגית לציין את "התכונה הבולטת" של גיבור הסדרה וממשיך במשחק עצמו. היתרון הנוסף של משחקי הפלאש הוא שהם מאפשרים יצירתיות גבוהה בתג מחיר נמוך יחסית ומאד קל להפיץ אותם.

Where is Dexter – עוד בענייני משחקים ועוד בענייני תוכן משלים יצירתי ולא יקר. הקריאטיב מאחורי המשחק השתמשו ביכולת המוצעת של יוטיוב להפוך איזורים בסרטון ללינקים (זמין לכל גולש) ויצרו גרסה אינטראקטיבית של "איפה וולדו". מעבר למשחק המגניב כשלעצמו, יש פה קשר תימטי לעולם התוכן של הסדרה.

Harpers Isalnd – סדרת מתח/אימה של CBS שמספרת על אי וסוד אפל ו25 דמויות שימותו אחת לפרק. מה שמצית את הסדרה הוא סיפורה של בחורה צעירה שמגיעה לאי במטרה לעבוד במקומון שלו הHarpers Globe ולהקים את האתר שלו. האתר, על כל הכתבות שבו (שחושפות את "הסוד") היו זמינות לקריאה לפי הרצף שבו הן הופיעו בסדרה. אותה רובין, כבר הייתה מוכרת לצופים שליוו אותה בסדרת האינטרנט לתחילת הסדרה. הסדרה הייתה כר פורה לפעילות רשתות חברתית וניסויים בתכנים חוצי מדיות והנה סרט שמסכם אותן:

לסרטון הזה כמו לסרטונים אחרים שמסכמים קמפיינים יש נטייה טבעית להראות בצורה ברורה שהם היו נורא מורכבים. העניין עם פעילות ניו מדיה מהסוג הזה, שבדיוק כמו תכנית טלוויזיה, היא נבנית בצעד הגיוני אחרי צעד הגיוני והמכלול נמצא רק בסוף. אופן בניית הפעילות, אמנם לא פשוט אבל גם לא מאד מסובך. אלו אותם צופים, שלחיצה על אותן נקודות מפעילה את אותם הרגשות. השוני הוא בפלטפורמה, בכלים שהיא מזמנת ובשאלה באיזה אינטנסיביות אתה רוצה שהצופה יתקשר עם התכנים שלך.

בארץ, אנחנו לא רואים הרבה יוזמות כאלה, ולא שחסר רצון. הסתבכות פוטנציאלית שעומדת בדרכן של יוזמות כאלה, היא השאלה האם הכסף לתוכן ניו מדיה שנועד לקדם תוכן טלוויזיוני, צריך לצאת מתקציב השיווק או מתקציב התוכן. כשהשיווק אחראי על התקציב החשיבה היא קופרייטרית ולא חשיבה של תוכן ולכן הרבה יוזמות ניו מדיה מרגישות דלות. כשהתקציב הזה מגיע ממחלקת התוכן, בדרך כלל יש התנגשות בין תפיסה של תוכן טלוויזיוני לזה של האינטרנטי. כשנציגי ניו מדיה בתחנות הטלוויזיה נדרשים לפרוייקט (והם האנשים הנכונים למשימה) יש להם מזל אם הם קיבלו תקציב לנהל חשבון פייסבוק. נקודת השיוויון הגדולה.

במילים אחרות, מותגי תוכן וטאלנטים, עולים בחשיבותם על הערוצים שמשדרים אותם מכיוון שהערוץ המקורי הוא רק עוד מקום בו ניתן לצפות בתכנים. ככל שיש לך יותר נכסים כאלה, כך כוחך עולה. במלחמה הזו, שדה הניו מדיה הוא שדה שבו הקרב הכי פתוח יחסית. בעולם של תכנים שדומים באופן מחשיד אחד לשני, ניתן והגיוני לייצר את הבידול בחוויה המשלימה. הצופים כבר שם, השאלה היא איך אתה תופס את תשומת הלב שלהם. רמז: הם אוהבים תוכן. 

עדכו דצמבר 2010 – מחקר חדש מבית נילסן מצביע על הקורלציה בין צפייה במסך האינטרנט לצפייה במסך הטלוויזיה ובמילים אחרות: כלל שיש לך יותר צפיות במסך אחד, כך יש לך יותר צפיות בכל המסכים

 המאמר פורסם גם בדה מרקר שיווק

 

אסטרטגיית הניו מדיה של glee

קומדית הנעורים המוזיקלית Glee היא אחת ההצלחות הגדולות של הטלוויזיה האמריקאית בשנים האחרונות. היא להיט בכל העולם, הפסקול מככב במצעדי המכירות, והיא הפכה מסדרת טלוויזיה לעולם תוכן שתושביו נקראים gleeks. כמו אובמה בזמנו, גם הצלחת הסדרה קשורה באופן הדוק לעבודת ניו מדיה חכמה, שבה התוכן של הסדרה הוא בסיס ליקום ניו מדיה שהצופים יכולים לצלול בתוכו, לשחק איתו ולשיר איתו. 

עבודת הניו מדיה החלה עוד לפני הסדרה. רשת FOX לקחה סיכון כאשר שידרה את הפרק הראשון במרחק של ארבעה חודשים משאר הסדרה. הפיילוט שודר במאי 09 ואילו הסדרה החלה בספטמבר. מה שנעשה ברשת בין הפיילוט לבין הפרק השלישי הוא מה שגרם לכך שעוד לפני עלייתה לאויר היא כבר הייתה להיט.

הפיילוט המוקדם איפשר לסדרה לצבור לעצמה אוהדים והיווה בסיס שממנו ניתן לייצר דיון ופעילות ברשת. עד כמה זה עבד אפשר ללמוד מהעובדה שעוד לפני שהפרק השלישי של הסדרה שודר, הקמפיין שנועד לקבוע מי המעריץ הכי אדוק של הסדרה כבר היה בשיא פעילות. זה לא רק הפיילוט שהיה זמין לצפייה באינטרנט לאורך ארבעת החודשים שאיפשרו רמת הזדהות והכרות שצריך בשביל לבסס תחרות כזו, אלא גם פעילות בטוויטר בצורת חשבונות לכל דמויות הסדרה (כדמויות), גם דרך פעילות קד"מ ענפה (הכוכבים נשלחו לקניונים ולכנסים רלוונטים) וגם דרך פעילויות רשת כמין תחרות קריוקי בmyspace.

במילים אחרות, הקידום של המוצר התנהל במלוא עוזו ארבעה חודשים לפני שהמוצר עצמו יצא לשוק, וזאת על סמך הנחת העבודה שהיקום הפיקטיבי כבר קיים ואין סיבה שהוא לא יתחיל להראות סימני חיים ברשת. התוצאה של הגישה הזו גרמה לכך שהסדרה שהוזמנו ממנה רק 13 פרקים, כבר בפרק השלישי הוחתמה לעוד 11 פרקים (עונה מלאה) ועונה שנייה. 

במהלך הסדרה, הרגל על גז התוכן ברשת נשארה במקומה בצורת עבודה עם בלוגרים וכתבי וידאו שחזקים ביו טיוב ולהם כבר קהילה משלהם. אותם הבלוגרים קיבלו חומרים מהסדרה שהם יכולים להשתמש בהם בכתבות שהם עושים. דוגמא למה שנוצר במסגרת הזו ניתן לראות כאן.  

פעילות הטוויטר המשיכה להיות מתוחזקת על ידי התסריטאים של הסדרה, מה שהבטיח שהדמויות דיברו כמו הדמויות (ולא כמו מנהלי רשת חברתית, שכבודם במקומו מונח)  ותקשרו באופן הכי אותנטי מול קהל המעריצים הגדל. בנוסף ההפקה המשיכה לייצר חומרים נוספים שנשלחו לערוץ יו טיוב של הסדרה. דברים שנעו מ"מאחורי הקלעים" ועד סגמנטים בסגנון עם מי היית רוצה לאכול ארוחת ערב?

שיא הפעילות התרחש לקראת סיום העונה. המפיק של הסדרה ריאן מרפי הכריז על כך שהם הולכים להוסיף דמויות חדשות בעונה הבאה והאודישנים לתפקיד ייערכו ברשת. הפעילות שנערכה בmysapce סיפקה לנבחנים קבצים של פלייבקים מתוך הסדרה והזמינה אותם להעלות את הוידאו שלהם שרים את אותם השירים. אנשים אחרים התבקשו לדרג את ההופעות של החברים שלהם (בעזרת כוכבי זהב – ע"ע רייצ'ל וכוכבי הזהב שמזוהים איתה בסדרה) והמתמודדים עם הכי הרבה קולות קודמו להפקת הסדרה לבחינה והמשך אודישנים. 30 אלף איש שלחו סרטונים שלהם, 85 מליון איש השתתפו והצביעו. 

בארה"ב, כמו בארץ, בכורת הרשתות החברתיות שייכת באופן גורף לפייסבוק, אבל פעילות חכמה שנותנת ערך לא חייבת להיות באתר שבו "כולם חייבים להיות" להיפך, יש לה הרבה יותר מקום להתבלט במקום פחות רווי. וזה לא רק עניין של מותג חזק שיכול לעבוד בכל פלפטפורמה. glee נבנתה מראש, בעיקר בmyspace, עוד לפני שהייתה glee. ההתייחסות לפייסבוק הייתה כמשהו שנמצא בחבילת הבסיס של כל קידום.

פרופיל או דף קהילה בפייסבוק, וזו כבר דעתי האישית, לא באמת נותן נקודות בחדשנות והוא בטח לא ערך מוסף בפני עצמו. זה סעיף חובה, יישור קו עם כל סמנכ"ל שיווק בעולם המערבי. ומשם צריך להתחיל לעבוד באמת לתת ערך, אם אתם רוצים לקבל ערך.

נדמה שהפקת גלי במודעות אדירה לעולם ולתרבות הפנאי שבהם חיים צופיה ואותם צופים גומלים ליוצרי הסדרה בכך שהם נמצאים באותו עולם שיצרו מענם. בנוסף לפעילויות שכבר מנינו, לסדרה יש אפליקציה לIPHONE שמאפשרת לך לשיר עם אנשים אחרים מהעולם את שירי הסדרה, אפלקציה אינטרנטית בשם photobooth שמאפשרת לך להצטלם עם כוכבי הסדרה. בנוסף, הפרקים זמינים ברשת יום אחרי שהסדרה משודרת בטלוויזיה נגן HD מיוחד שעשיר בתוספות. בארץ, הסדרה עלתה בארץ ביס ומתחזקת דף פייסבוק עשיר בחומרים מחו"ל.

עוד על קידום אולד מדיה בניו מדיה בפוסט הזה והזה

פרומואים לתוכן וידאו אינטרנטי – מאמר אורח

 תמר דרכלי היא במאית ועורכת מנוסה (נייק, ערוץ 10, ערוץ 2) שמתחזקת בלוג מוצלח ומומלץ על עולם הפרומואים. היא כתבה מאמר ששואל במה שונים פרומואים לתכני וידאו באינטרנט ואני שמח לפרסם אותו אצלי. קריאה נעימה….

כולם יודעים שיוטיוב הוא הערוץ האלטרנטיבי לטלויזיה שהופך יותר ויותר פופלרי. כמו יוטיוב קיימים אתרי אינטרנט נוספים שמשדרים תוכן כפי שטלויזיה עושה. ושדרני האינטרנט הגיעו למסקנה שגם את הסדרות שלהם צריך לקדם באמצעות פרומואים. אבל מכיוון שזוהי אינה הטלויזיה שאת זמן האווויר שלה צריך לחלק בין התוכניות,הפרסומות והפרומואים על פי החלטת הרגולטור. פרומואים באינטרנט יכולים להיות גם באורך שמגיע ל – 3 ד' ויותר.

המדיום האינטרנטי מדבר בשפה חדשה ושונה מבחינה סגנונית, ואין לפרומואים חוקים שצריך לעמוד בהם, לכן, בחלק מהפרומואים קיים סיפור ווחלקם מתרכזים באווירה מבלי לספר סיפור.

בנוסף לזה, קארדים ( שפה מקצועית לכותרות) וקריינות כמעט ולא מופיעים בפרומואים לתכני אינטרנט, אני לא יכולה לשים את האצבע האם זה בגלל התקציב הנמוך שיש להפקות אינטרנט לעומת טלוויזיה וקולנוע, או האם זו הדרך שלהם לבדל את עצמם מתכנים אחרים.

אבל איך שלא מסתכלים על זה, פרומואים אינטרנטיים לוקחים את עצמם פחות ברצינות, ואינם מתייחסים אל התכנים שהם מקדמים כאל אירועים שוברי מסך, כמו מדיום הטלויזיה, שבה כל פרומו נבנה כפיאסטה היסטרית, או כמו קולנוע,שמתאמץ להשתמש באין ספור מניפולציות כדי להוציא אותנו מהבית.

בפרומואים לתכני אינטרנט, השוטים שנבחרים ואופן הבנייה שלהם, לא חוצים גבולות, או טורחים להציג משהו שעדיין לא שמענו וראינו, וניכר שקיים פספוס באופן הניצול של המדיום חסר הרגוצליה, וגדוש הפוטנציאל. השינויים בהרגלי צריכת התוכן שלנו, לא יבואו ממעבר לפלטפורמה שידורית אחרת, או משינוי התוכן שבד"כ מעניין אותנו (ריאליטי, מתח, קומדיה וכולי) אלא מהאופן שבו יארזו וימכרו לנו אותו כתוכן אחר, בעזרת פרומו מסוג אחר, לא זול יותר, לא פשוט יותר, אלא מתוכחם וקריאיטיבי יותר.

וכפי שהטלויזיה שינתה את חוקי המכירה, בכך שייצרה לעצמה פרומואים שבנויים שונה לחלוטין מטריילרים לסרטי קולנוע, כך גם יצטרך לעשות האינטרנט כדי לשנות את הרגלי הצריכה של הקהל.

כמה דוגמאות לפרומואים עבור תכני אינטרנט :

פרומו לסדרת סקייטרים רשתית "The Puerto Rico Sessions "שנחשפתי אליו בזכות הבמאית היקרה איילת דקל, אמנם החב'רה חתיכים, אבל 3 ד' זה לגמרי מוגזם


שני פרומואים לסדרה האינטרנטית תוצרת הארץ "Restart" של חברת הסלולר orange מינליסטי להפליא, כמעט כמו תיאטרון אוניברסיטאי, איפה האירוע שידביק אתכם למסך ?

כאן תמצאו פרומו לסדרת אינטרנט על חשפניות העונה לשם "We’re Not Strippers We’re World Class Athletes" אין קריינות או כתוביות, אבל חשפניות יש

ואחרון חביב, והחביב עלי, טריילר לסדרת האינטרנט האפלה "Compulsions" שמשתמשת בכל מה שצריך כדי שאצפה בפרק הראשון לפחות.

הטלוויזיה נגד האינטרנט – מי ינצח ?

כשהאינטרנט הפציע כפלטפורמת פנאי מתחרה לטלוויזיה, ההנחה הייתה שמדובר במשחק סכום אפס. דהיינו, ברגע נתון מישהו יכול לצפות במשהו אחד על מסך אחד וזה אומר שהעיניים הם או על מסך המחשב או על מסך הטלוויזיה. כתוצאה מכך רשתות הטלוויזיה הגבילו את כמות התכנים שזמינים לצפייה ברשת, במטרה להסיט את הזרם למסך הטלוויזיה היכן שרווחי הפרסום הם שם המשחק. זה לא עזר!

הצפייה בתכני טלוויזיה באינטרנט גדלה כל הזמן. במאות אחוזים. זה שהיא עדיין לא במספרים של טלוויזיה לא קשור למניעה של שידור תכנים מסויימים ברשת, זה קשור לתשתיות, נוחות, הרגלים, ממשק משתמש וכו'. יש כרגע מספיק תכנים טובים בוידאו באינטרנט לענות על צרכי פרוגרמינג של כל אדם בצורה הרבה יותר טובה ממה שכל ברודקאסטר יכול להציע. הטכנולוגיה המשתפרת (ולא זמינות התכנים) תשמר ותגדיל את אחוזי הצפייה באינטרנט.

אם זה המצב אז צודק מי שאומר שהטלוויזיה גוססת אבל כמובן שהוא טועה! בגדול! הטלוויזיה יודעת עדנה מבחינת כמות הצפיות שלא ידעה שנים. החל מטקס האוסקר והאולימפיאדה בארה"ב ועד לאח הגדול בישראל, יותר ויותר אנשים רואים יותר ויותר טלוויזיה. ערוצים חדשים נפתחים, הVOD מייצר עוד שעות צפייה, השוק הפך גלובלי ופורמטים מחליפים ידיים. שוק המוסיקה ושוק העיתונות המודפסת שילמו מחיר כבד בקרב מול הניו מדיה, אבל הטלוויזיה היא מדיום אחר, והוא נותר המלך בכל מה שנוגע למספרים הגדולים.

אז מי ניצח? מי טוב יותר? האם ההגמוניה של הטלוויזיה הוכיחה את עצמה מול הילדון היהיר? או שהאינטרנט מריץ מהפכה שתשטוף אותך גם אם אתה בוחר להתעלם ממנה.

אף אחד לא ניצח, אבל זה לא חייב להיות תיקו, אם משחקים את זה נכון, זה נצחון לשתי הקבוצות…אני אתחיל מהעולם, אעבור אצל יהודי רלוונטי, ואגיע לישראל.

באפריל 2008 רשת הטלוויזיה CW החליטה להוריד מאתר האינטרנט שלה את הפרקים של "אחת שיודעת", שבתום עונתה הראשונה ידעה הצלחה אדירה באינטרנט והצלחה בינונית במסך הטלוויזיה. היא עשתה את זה היא ביקשה להפנות את הקהל למסך הטלוויזיה. התוצאה: אחוזי הצפייה עלו במעט.רק חלק קטן מאד ממי שצפה בפרקים ברשת עבר לטלוויזיה. התכנית צנחה ממצעד ההורדות בתשלום בI tunes ממקום ראשון לשביעי, וההכנסות מפריטים נלווים צנחו גם הם. הסדרה והתנהלות CW הפכה למוקד לזעם עבור הקהל הצעיר המבוקש. בספטמבר 2008 CW שינתה את החלטתה והחזירה את פרקי התכנית לאתר. בעונה השנייה הסדרה כבר עשתה מספרים מרשימים בטלוויזיה ובאינטרנט והמריאה להצלחה בינלאומית.

בפברואר 2010 הניו יורק טיימס העלה כתבה שמתארת את אפקט הברזייה באינטרנט ותרומתו לרייטינג בטלוויזיה. הכתבה מנסה לפענח את סוד שבירת שיאי הרייטינג מהשנה האחרונה (כמו הסופרבול האחרון ששבר את שיאי הצפייה המיתולוגיים של הפרק האחרון של מ.א.ש ב1983) ומייחסת אותם ל"אפקט הברזייה" שמאפשר האינטרנט בזמן אמת. (אפקט הברזייה בהקשר הטלוויזוני מתייחס לכך שאחרי ארוע טלווזיוני גדול, אנשים נפגשים במסגרות כמו עבודה ומדברים עליו. אפקט הברזייה גורר רייטינג כי אם אתה לא עד לארוע המחולל אתה לא יודע על מה כולם מדברים) הרשתות החברתיות על הצ'אטים, הטוויטים והסטטוסים שלהם, מאפשרות שיחה שמתרחשת בזמן אמת – אפקט ברזייה שקורה באותו הרגע עם הארוע הטלוויזיוני. אם נכנסת לרשת וראית שכולם מתרגשים מזה שקניה ווסט חטף את המיקרופון באמצע טקס הגראמי, אתה פותח את הטלווזיה מיד, ויכול להגיב ולדבר על זה בזמן שזה קורה. זה הופך את הצפייה לחוויה חברתית ואקטיבית וזה עושה דברים מדהימים לרייטינג (אם אתה יודע איך לייצר את השיחה).

"האינטרנט הוא החבר שלנו" אמר יו"ר CBS האגדי לסלי מונבס "אנחנו לא אוהבים את המונח מדיה ישנה. נהגנו לומר מדיה מסורתית, ועכשיו אנחנו אומרים שמדיה היא מדיה. אני רואה בחברה שלנו ספקית תוכן, שגם מפיצה את התכנים שלה והיא מפיצה אותם בערוצים שונים: דרך הטלוויזיה, דרך הרדיו, ועכשיו גם דרך האינטרנט"

בתוך עולם ההגדרות העסקיות והתרבותית המתפתח של הרשת יש תבנית ברורה שעולה שמצביעה על קורלציה בין פעילות ברשת לבין אחוזי צפייה. במילים אחרות, יותר צפיות במסך אחד משמעותם יותר צפיות בכל המסכים.

אז איפה המסקנה הזו משאירה את גופי השידור בארץ. מבחינת הזכייניות ויחסן לאינטרנט, השאלה היא שאלה של כסף וכסף בא מפרסום. אני אדלג מעל אפשרויות הקידום שמציעה הרשת למותגים טלוויזונים ואפנה ישירות לכיס. אם התקציבים לא השתנו אבל הם מחולקים אחרת, עם אחוז גדל לאינטרנט. הרי שהדבר הנכון לעשות הוא לבנות אסטרטגיה ויעד אינטרנטי ששייכים לערוץ ואז לשמור חלק גדול יותר מהתקציב אצלך (מאקו בדרך לשם, עם חבילות מדיה שמנצלת את הפלטפורמות המשלימות)

גם אצל הכבלים והלויין שבהם לרייטינג ולמפרסמים יש פחות משמעות, לאסטרטגיה האינטרנטית יש משקל אדיר בהצלחה העתידית שלם. צרכן בוחר בדרך כלל באחד מהשניים והוא מבסס את ההחלטה שלו או על מה שהוא מכיר (שיש לו) ועל מה שהוא שמע. את "מה שהוא שמע" הוא שומע יותר ויותר דרך האינטרנט, דרך רשתות חברתיות ודרך צפייה בתכנים ביעדים אינטרנטיים. לפיכך, המשקל של הכלים האינטרנטים בהכרעה על בחירת הצרכן בין הכבלים לבין הלווין (לבין החבילה הצרה אם היו עושים אותה כמו שצריך) הוא כיום אדיר והוא רק בחיתוליו.  

מה שחשוב בעיני הוא להיות בזירה עכשיו בצורה אמיתית (ולזרוק תכנים בפורטל שעניינו שטחי פרסום ולא קידום תוכן זה לא לגמרי להיות בזירה). יש מי שנמצא על הגדר מסיבותיו השונות, מחכה לראות איזה מודלים יעבדו ואז להצטרף לרכבת וזו טעות פאטאלית. לא להיות בזירה של הניסוי והטעיה (למרות המחיר הבלתי נמנע של הטעיה) היא טעות שתבוא עם מחיר, כי בתרבות המתפתחת של האינטרנט כבר ניתן להבחין בתבנית שבה ברגע שמגיע הגל, מי שקרוב אליו ומוכן, פותח פער שכמעט בלתי אפשרי להדביק.

הגל עוד לא הגיע, אבל הוא מתקרב.

עדכון 5 באפריל : 26 אחוזים מתושבי ארה"ב צופים בתכנים טלוויזיונים דרך האינטרנט

הפוסט הופיע גם בדה מרקר שיווק