ארכיון תגיות: תרבות פופולארית

אנטואן דוסון – איש השנה בוידאו אינטרנטי 2010

על מנת לסכם את 2010 בחרתי לספר את הסיפור של אנטואן דוסון. זה סיפור שיש בו את קשת האלמנטים הקיימים בוידאו האינטרנטי: יש בו תוכן חובבני, תוכן מקצועי, יש בו גיבור בעל כורחו, יש בו תהילה, ויראליות, קרוס מדיה, טלויזיה, מחוות מוסיקליות, פרשנויות, ויכוח פוליטי, יש בו תרבות פופ ותרבות רשת במיטבה, זה סיפור שמתחיל מפשע ונגמר בגאולה. אנטואנן דוסון איש השנה של הבלוג וגיבור הוידאו העצמאי הנצפה ביותר ביו טיוב ב2010. סיפור בסרטונים:

בהאנטסויל, אלבמה, תחנת טלוויזיה מקומית שידרה סיפור על תקיפה של בחורה אפרו אמריקאית צעירה ועל אחיה, אנטואן שבא לעזרתה. זה השידור המקורי

הראיון של אנטואן, הצבעוניות, העלגות והתשוקה עשו כותרות והשמועה על הסרטון התגלגלה בבלוגים ואתרים והפכה לשיחת היום. ארבעה מליון צופים נמשכו לסרטון ממניעים קומיים אבל הנושא הנידון היה מאד לא מצחיק (נסיון לאונס) ולכן תחנת הטלוויזיה החליטה להסיר את הסרטון מהרשת. זה היה מאוחר מדי. מם נולד וחיקויים של אנטואן התחילו להציף את הרשת. חיקו אותו בצורה ישירה, חיקו אותו כזקנה, אבל שום חיקוי לא הכין את העולם למחווה הבאה של האחים גרגורי (Auto-tune the news)

מה שהחל כפצצה ויראלית הפך לפצצת אטום של תרבות רשת. עם מעל 64 מליון צפיות נכון להיום!!! Bed Intruder – המחווה המוסיקלית למקור הפכה להיות להיט גדול יותר משמעותית מהמקור שגרר בעצמו גל אדיר של גרסאות כיסוי ברשת. עשו את השיר בגרסה אקוסטיתכמזמור חג המולד, יש עיבוד לכלי נגינה יפני מסורתי וגרסה של ירקות מדברים. הבקשות להורדות היו כל כך רבות שהאחים חברו לאנטואן ולחנות האיי טיונס ושיחררו את השיר כסינגל שנמכר במעל 100,000 עותקים (דיגיטליים) . אנטואן הפך להיות כוכב. 

ההצלחה יצרה ויכוח ציבורי סביב אנטואן: האם ההצלחה שלו היא דבר חיובי לקהילה השחורה או שלילי. האם הוא מציג אותם באור נלעג או שסוף סוף הפנים האמיתיות של הגטאות נחשפים. אנטואן לא לקח צד, לא היה לו זמן. הוא פתח אתר והתחיל למכור בו דברים כמו תחפושת של אנטואן דודסון, טי- שרטים ואפליקציות לסמארטפונים. הוא השתמש בכסף בשביל לשפר את החיים שלו ושל אחותו. כשהרוויח מספיק כסף הוא העביר את המשפחה שלו לבית חדש הרחק משכונות המצוקה. הוא אפילו הקים עמותה לקידום המלחמה בסכרת נעורים. מחלה ממנה סובלות אחותו ואמא שלו. אנטואן השתמש ברשת, במדיה, ובמזל על מנת לשנות את חיו ולהפוך לגיבור תרבות.

מילה לסיום: הראיון המקורי עם אנטואן צולם ב28 ליולי 2010. לפני פחות מחצי שנה.

כוכבים ברשת

מהפכת האינטרנט היא אחת המהפכות הגדולות והמשמעותית ביותר שידעה האנושות, היא יצרה את הבמה הכי גדולה בעולם, היא שינתה חיי יומיום, היא אפשרה דיאלוג תרבותי ומסחרי בהיקפים שלא היו לפני והיא לא עשתה את כל זה רק בשביל שיהיה עוד מקום להקרין תוכן טלוויזיוני.

תוכן וידאו באינטרנט, כתוכן עצמאי, שמיועד לאינטרנט, מדבר את השפה ומנצל את הפלטפורמות המיוחדות שלו, נמצא בהתפתחות משל עצמו, וכמו האינטרנט גם ההתפתחות שלו היא בשנות כלב. לראייה, יו טיוב רק בן חמש! חמש שנים שבהן עברנו מתמונות שאפשר להעביר במייל, לתוכן גולשים, לתוכן טלוויזיוני מכל העולם ויותר ויותר לתוכן פרימיום לאינטרנט.

המגמה הבלתי נמנעת הזו לא נעלמת מעיני המפרסמים, הזכיינים, בתי ההפקה והאוכלוסייה שקוראת להוליווד בית. טפטוף של הופעות אורח של כוכבים ברשת הפך לשטף של תוכן לאינטרנט בכיכובם של מי שמכנים את המסך הגדול בית. ברשת הם יכולים להרשות לעצמם להשתתף בפרויקטים פחות מדוללים וליצור דיאלוג אינטימי הרבה יותר עם הקהל שלהם.

 מהצד השני ניצבים המפרסמים שמגלים את האינטרנט כבית שבו הם יכולים ממש ליצור את התוכן ולא רק לממן אותו דרך פרסומות. השילוב בין הרשת (על 4 מיליארד המחוברים אליה), המפרסמים והכוכבים כבר יצרו לא מעט פרויקטים שזכו להצלחה גדולה.

 לדוגמה: ליסה קודרו (פיבי מ"חברים") מככבת בסדרה עתירת הכוכבים Web Therapy שהופקה במימון לקסוס. קודרו משחקת פסיכולוגית (שצריכה טיפול באופן נואש) שמפתחת שיטת אנליזה וטיפול בשלוש דקות דרך האינטרנט. הצלחת הסדרה הובילה את לקסוס להפקת עונה שנייה ושלישית וזכויות השידור של החומר נרכשו לקנייה בידי רשת הטלוויזיה Showtime.

Clark and Michael– סדרה מבית ABC ובכיכובו של מייקל קראה (מתהילת "משפחה בהפרעה" ו"סופר באד")על שני לוזרים שחולמים לעשות סדרה ושוכרים צוות הפקה על מנת לתעד את מסעם לפסגה. בפועל הם נכשלים בחוסר חינניות פוטוגנית (לפוסט על הסדרה)

חברת איקאה הצטרפה גם היא לטרנד וגייסה את איליאנה דאגלס (סיינפלד, עמוק באדמה) לסדרה קומית שמתרחשת בסניף של החברה בקליפורניה. בסדרה Easy to Assemble איליאנה מואסת בחייה כשחקנית ופותחת בקריירה של זבנית בחנות. בעקבות הצעד שלה כוכבים אחרים מתחילים להגיע וגם הם לא מצליחים להרכיב את הרהיטים או לבטא את שמם.

 רוסריו דאוסון (השעה ה-25 ו-sin city) מככבת ב-Gemini Division – סדרת אינטרנט שצולמה כולה מול מסך כחול ומספרת את סיפורה של קצינת משטרה קשוחה בעתיד הלא רחוק. בעקבות רצח הגבר המושלם שלה, היא מגלה שאין כזה דבר גבר מושלם – הוא היה צורת חיים רובוטית. אבל רגש זה רגש והיא יוצאת לנקום בארגון מסתורי. הסדרה עושה שימוש נרחב בצילום במכשיר סלולרי של חברת Verizon, שמימנה את הסדרה.

 לעתים הרשת הופכת לבית הנכון עבור הכוכב המעודכן. יוצרים כמו ספייק ג'ונז (ארץ יצורי הפלא, להיות ג'ון מלקוביץ') עושה הקרנת אונליין אחת לשעתיים של רומנטיקת הרובוטים שלו I'm here, אשטון קוטשר פתח חברה לתוכן אינטרנטי בשם Katalyst Films. וויל פארל (אחים חורגים, SNL) מארח כוכבים מהשורה הראשונה ושותף באתר הקומי Funny or Die ומעבר לאוקיאנוס, כוכבי "הממלכה הקטנה" ("הישראלים" הבריטית) נכנסו כשותפים לגרסה הבריטית של אותו אתר. (אפרופו כוכבים וFunny or Die, לא להחמיץ את סדרת ראיונות שבהם זאק גאליפיאנקיס (בדרך לחופה עוצרים בוגאס) עושה שמות באורחים מפורסמים

 גם בארץ יש כוכבים שפורצים את הדרך שעוברת בין הטלוויזיה לרשת. ביניהם ניתן למנות את דרור קרן ואלון נוימן שעשו את שחקנים, שרון אלכסנדר שהרחיב את גבולות המיזנטרופיה בחייו הנפלאים של הסלב, תומר שרון בקרטושקס והתוספת האחרונה: עוז זהבי שיחד עם עדי נוימן מנחים את הריאליטי Twentyfourseven and the city שמתרחשת בניו יורק.

למה הם באים לשם? כי זה כיף. כי זה ממתג אותם כחדשניים, כי הביקורת והצנזורה הרבה פחות נוקשה, כי ערכי ההפקה מתקדמים במהירות האור למה שאנחנו מורגלים לו בטלוויזיה. הם שם כי זה מגניב והם שם כי מתישהו כולם יגיעו לשם, אז למה לא להיות ראשונים?

הופיע לראשונה בדה מארקר – שיווק

מדיה מולטי טאסקינג (גלישה באינטרנט וצפייה בטלוויזיה באותו הזמן)

כאשר מדברים על האופן בו ישתלבו שלושת המסכים (טלוויזיה, מחשב, סלולר) בעתיד, הדיון נוטה להתפצל לשניים. הראשון הוא על אופיה של הטלווזיה האינטראקטיבית : האם נצפה בטלוויזיה במסך המחשב? האם נגלוש בטלוויזיה ? האם הצופים ידרשו אלמנטים אינטראקטיביים? ואם כן, מהם? בדיון הזה, אין קונצנזוס, הוא מתעצב, רב בו הנסתר על הגלוי, וזה גם מה שמסעיר בו. הנקודה השנייה שכן נמצאת בקונצנזוס היא זו שמדברת על כך שאנשים, יותר ויותר, גולשים במחשב בזמן שהם צופים בטלוויזיה, בזמן שהם מסמסים, בזמן שהם מחליפים ערוץ, בזמן שהם מצ'וטטטים בפייסבוק ועונים לשיחה. במילים אחרות, המסכים לא משתלבים מול העיניים, אלא מאחוריהם, במנטליות של הצופים.

מדיה מולטי טאסקינג הוא מונח שבא לתאר את אינטראקצית הצופים עם מדיות שונות באותו הזמן. המונח הפך לנחלת הכלל במאמר The Multitasking Generation שהתפרסם בעיתון טיים כבר ב2006. הכותבת קלאודיה ווליס ציינה שהיכולת לעשות מספר דברים באותו זמן אינו חדש. נשים ליקטו מזון ובאותו זמן טיפלו בתינוקות, אנחנו נוהגים ברכב בזמן שאנחנו מאזינים לרדיו מאז שנות ה30. אבל התופעה עברה ל"תאוצת-חלל" עם הכניסה של האינטרנט. היא מציינת מחקר שלפיו נוער נחשף למדיה במשך 6.5 שעות ביום אבל בתוכה הוא מקבל ערך של 8.5 שעות. זה היה לפני ארבע שנים!

איך זה נראה היום? הצופה רואה טלוויזיה (נניח השרדות), בזמן שהיא עושה גוגל על זוכה מהעונה הקודמת (במה עובד משה מלצר חולון היום?) ומעדכנת סטאטוס בפייסבוק שמגיב על הנעשה בתכנית (איך כבר "אול סטארס" אחרי שלוש עונות?). אם מגיע טלפון או SMS, אף אחת מהפעילויות האחרות לא נעצרת.

תופעת המדיה מולטיטאסקינג מסבירה את העובדה שגם כמות הזמן שבה אנשים רואים טלווזיה וגם כמות הזמן שאנשים מול המחשב גדלה כל הזמן. הטלווזיה לא מתה, כפי שהיה מי שצעק לנוכח עליית האינטרנט והסלולר. היא חיה ובועטת, אבל הרגלי הצפייה משתנים. הניידות של המדיות הדיגיטליות (מחשבים ניידים נמכרים יותר ממחשבים נייחים, הטלפונים מאפשרים גלישה באינטרנט) וההתחזקות של הרשתות החברתיות (40 אחוז ממי שצפה בטקס פתיחת האולימפיאדה בזמן שגלש, היה בפייסבוק) רק תחזק את ההתנהגות הזו. היא כבר היום מרגישה מוכרת, וכמות הזמן שבה עושים אותה רק תגדל ותגדל. 

על המהירות בה ההתנהגות הזו הופכת לנורמה אפשר ללמוד ממחקר חדש של נילסן על שלושת המסכים. מהמחקר עולה שאחוז האמריקאים שמשתמשים במחשב ובטלוויזיה באותו זמן גדל ב35 אחוזים מהשנה שעברה כאשר אותם צופים (שלפחות פעם אחת גלשו באינטרנט בזמן צפיה בטלוויזיה) מהווים 60 אחוזים מהאוכלוסייה. עצם העובדה ש44 אחוזים מהצפייה בוידאו באינטרנט נעשה בשעות העבודה, מרמזת על מולטי טאסקינג לא פחות מאשר על אבטלה סמויה. 

המשמעות של התופעה היא שהדיאלוג בין תכנית הטלוויזיה לצופה לא רק מתרחש בקו האווירי בין הצופה על הכורסה למסך הטלוויזיה, אלא גם דרך יעדים וירטואלים נוספים וזה אומר שיש יותר מקומות בהם ניתן וכדאי לנהל את המפגשים האלו. דרך אחת היא לספק תכני טלויזיה עשירים יותר, אם דרך הרחבת עולם התכנית או דרך דיאלוג ישיר של הצופה עם הערוץ ועם המסך (שבתורה מייצרת נאמנות צופים ואפשרות קידום לתכנים אחרים וכו'). ההתנהגות הזו גם מאפשרת לשחקנים חדשים לתווך בין המדיות. כך למשל במרץ האחרון Roundbox גייסה 6.5 מליון דולר על מנת להרים אתר בשם Jacked, שבו חובבי ספורט יוכלו להיפגש בזמן הצפייה בטלוויזה. לשוחח, לראות סטטיסטיקות, לקבל עדכונים מאירועי ספורט אחרים וכו'.  

הדרך השנייה קשורה לפרסום: ההרחבה של עולם התכנים לסלולר ולאינטרנט משמעותו שישנם עוד שטחי פרסום ששייכים לארוע הטלוויזיוני בזמן אמת ולא נמצאים תחת פיקוח רגולטורי. במילים אחרות, אותם יעדים הם לא הרחבות, אלא חלק אינטגרלי מהתכנית שאפשר לפרסם עליו בצורה אפקטיבית. למשל, פרסומת יכולה להפנות לאתר ואם היא טובה היא יכולה להמשיך מה שהתחיל בטלוויזיה ישירות אל האתר במהירות שיא. לדוגמא, הפרסומת הבאה ששודרה בזמן הסופרבול האמריקאי. היא אמרה ל100 מליון צופים שהם מוזמנים לארוחת בוקר בדניס. 59 מליון נכנסו עוד באותו היום!

המאמר הופיע לראשונה בשיווק- דה מרקר

האינטרנט מוזמן לסלון הישראלי

לעתיד של הוידאו באינטרנט יש שני כיווני התקדמות: הראשון והנוכח הוא זה שבו הגולשים ממשיכים לפתח את הרגלי הצפייה בוידאו דרך המחשב והסלולר והשני הוא זה שבו האינטרנט בא אל הטלוויזיה בסלון. והכוונה היא לא רק כערוץ נוסף, בעל אינסוף אפיקים, אלא כחווית צפייה שמביאה איתה יכולות אינטראקטיביות, יכולות פרסום חדשות ויכולות לייצר חווית צפייה אטרקטיבית יותר.

בישראל, אין ממש נוכחות אינטרנטית בסלון (אלא אם כן מחשיבים תכנים שהגיעו לדיוידי מביטורנט) אבל אנחנו נמצאים בתקופת מעבר שמתוכה נוכחות כזו יכולה לפרוח. זה לא אומר בהכרח שזה יקרה כי יש הרבה כוחות שפועלים בשוק ובכיוונים מנוגדים, אבל אנחנו ללא ספק בצומת שבה משהו יקרה: הפרסום בטלוויזיה פחות אטרקטיבי בגלל שיותר ויותר אנשים צופים בתכנים בזמן ובתצורה שנוחה להם, הארועים החיים ובמיוחד הריאליטי שעוד כן מדביקים אנשים למסך נמצאים במלחמה עם הרגולציה ועם מוניטין רע, שתיים מתוך שלוש זכיינות נאבקות על קיומן, הvod נאבק בתשתית שלא תמיד מסוגלת להכיל את הדרישה אליו והחבילה הצרה פותחת מחדש את אופציות הבחירה של ספקי תוכן. 

הוידאו באינטרנט, והתשתית עליה הוא מגיע, יכול לצמוח מכיוון שהוא מאפשר לצופים, לזכייניות ולספקי התוכן להרחיב את שדה הקרב הצפוף ולאפשר כיווני חשיבה חדשים. לא פחות חשוב, הוא בא קומפלט עם יכולת ביצוע מוכחות. 

"החבילה הצרה" היא במיוחד חשובה בצומת הזו מכיוון שהיא באה בקופסא. זאת, בדומה לקונסולת המשחקים xbox – הפלטפורמה מספר אחת בארה"ב שדרכה הרשת מגיעה אל המסך. במאמר שכתב קולין דיקסון הוא מציין שלוש סיבות שבעטיין xbox הצליחה לזווג את הטלוויזיה עם האינטרנט (הצלחה = 1.5 בליון דקות של תוכן בשלושה חודשים לפי מודל מנויים משלמים) והן:

1. אין צורך בקופסא נוספת למה שכבר בשימוש עם הטלוויזיה

2. הסיבה העיקרית לחבר את הקופסא לא היתה האינטרנט

3. היכולות האינטרנטיות לא התחרו עם הטלוויזיה. זה לא היה זה או זה. פשוט תוספת שאתה מוזמן להכיר

(ואני ברשותכם אוסיף, ממשק נוח וידידותי לצפייה בוידאו אינטרנטי דרך המסך)

דיקסון מוסיף ששינוי כזה עונה גם לשינוי תרבותי בו הצופים הם צרכנים של מותג תוכן ספציפי (תכנית שהם אוהבים) ולא של ערוץ לפיכך, הצלחת המותג תלויה גם בהמצאותו הנכונה בכל מדיות. בנוסף, לטענתו של דיקסון, בעתיד, הxbox לא יהיה המתווך העיקרי, אלא ממירים משופרים (הטכנולוגיה כבר כאן), נגני בלו-רי, dvr, הset top boxe (סיקור של המובילים פה), וטלוויזיות שבאות עם היכולות והממשק האינטרנטי באופן מובנה.

אז אם לסכם: העתיד כאן והוא בא בקופסא!