ארכיון תגיות: תרבות פופולארית

לכתוב את "הארכיטקט"

היה לי העונג לשמש כתסריטאי ועורך התוכן של משחק המציאות החלופית הישראלי הראשון "הארכיטקט" שהתרחש במהלך חודש מרץ 2009. אני אומר העונג כי זה היה מבחן שטח מבחינתי לכל התאוריות, ההבטחות והציפיות שהיו לי מתוכן ניו וקרוס מדיה. אני גם אומר העונג כי עבדתי עם צוות מדהים ששילב אנרגיה של תחילת הדרך עם מקצוענות סוף הדרך (נעה, אסף, אורן, מישל, נדב, שירה, יובל, זהבית, סשה ועוד שאלה שמותיהם המלאים ותפקידם בפרוייקט).

מה זה משחק מציאות חלופית (ARG) אתם יכולים לקרוא פה. בקצרה, מדובר על סיפור אינטראקטיבי שמגיע אל המשתתף ב360 מעלות: דרך בלוגים, מיילים, הודעות ברדיו, פורומים, כתבות בעיתון, שיחות טלפון, מעטפות במקומות ציבוריים, אירועי יח"צ של פרוייקטים פיקטיבים ועוד. האלמנט המשחקי הוא בכך שחלק גדול מהמשחק נמצא מאחורי רמזים, שבשביל לפתור אותם ולפענח את התוכן נדרשת אנרגיה קולקטיבית, הן מבחינת האופרציה (להביא רמזים מהעולם האמיתי לתוך הקהילה הוירטואלית) ובעיקר מבחינת המאמץ החשיבתי המשותף.

         

הסיפור של ה"ארכיטקט" (ושוב בקצרה, אפשר לעקוב אחרי ההתפתחויות לפי תאריך עם הלינקים בויקי) מתחיל ביוני גרישמן, פקח חנייה תל אביבי שחברה שלו מקבלת מכתב פינוי מהבית בגלל פרוייקט בנייה יומרני וגס בשם מי שרונה  שמנהל ארכיטקט גרמני וביזארי בשם רודולף פור (האתר שלו בגרמנית). יוני מחליט להילחם באותו פרוייקט נדל"ן  בעזרת קבוצת תומכים בפייסבוק ופעולות מחאה בתל אביב. במהלך החקירה שלו הוא עוקב אחרי הרכב של פור ורואה את  מה שנראה כהעברת גופה לתא מטען ומפרסם את הסרטון בבלוג. למחרת הוא מגיע לבית של דנה (החברה) ומגלה שחטפו אותה. החוטפים השאירו פתק שאם הוא רוצה לראות אותה שיפסיק לרחרח וצירפו תמונת מעקב שלו מצלם את העברת הגופה לתא המטען. החטיפה היא הנקודה בה המשחק מתחיל. יוני צריך את עזרת המשתתפים לאתר את הדנה ולחשוף את האמת מאחורי פור, זאת כי הוא בעצמו נרדף וכי יש רק חודש לפני שהעסקה יוצאת לפועל.

על מנת לשמור על אשליית המציאות, מפעילי המשחק מקפידים מאד שלא להיחשף עד סופו ומתייחסים לכל חלק בסיפור כאילו היה אמיתי. האם זה אומר שהמשתתפים חשבו שדנה אכן נחטפה והיא בסכנה. לא. יכול להיות שחלק חשבו ככה כשהם נחשפו פעם ראשונה למשחק (אירועי היח"צ של מי שרונה, או הפוסטרים של "דנה נחטפה") אבל המשחק כל הזמן אומר שהוא משחק מבלי להגיד את זה במפורש: בתור התחלה, הפורום העיקרי שלו נמצא באתר משחקים (גיימר). שנית, ההקפדה היא על שפה של סיפור מתח ריאליסטי ולא על ריאליזם: העברת הגופה, הצפנים, הכת הסודית, כולם מושגים שמשדרים סרט מתח ולא מציאות. לשם ה"ביטוח" גם אפשרנו קלות ביצירת הקשר, אם מישהו נבהל מהתכנים היו לו בכל יעד אינטרנטי  מקום ליצירת קשר שמגיע ישירות למפעילים. אף אחד לא נבהל.  אנשים הבינו מהר מאד שמדובר במשחק והחליטו להיסחף עם המציאות שלו. הדוגמה הכי בולטת ב"ארכיטקט" לשפה הזו היא סרט התדמית של מי שרונה שהיה אחד מנקודות הכניסה העיקריות למשחק.

כתיבת הסיפור לARG לא שונה בבסיסה מכל כתיבת סיפור אחרת. צריך גיבור, וצריך אהבה, וצריך נבל, וצריך מכשולים, וצריך טויסטים וצריך היסטוריה ועלילות משנה שנחשפות בהווה דחוס. כתיבת העלילה הזו הייתה חלק הראשון בעבודה שנוצרה מתוך דיאלוג עם הצוות. החלק של הניו מדיה הגיע אחרי שהסיפור היה במצב מתקדם מאד. הוא פורק למרכיביו והאלמנטים השונים פוזרו ותורגמו לאמצעי מדיה: חלק מהדברים היו נכונים להיחשף בבלוג, חלק באתרים ייעודיים וחלקם נחשפו במעטפות שהוחבאו במקומות כמו ארכיון הערייה. לסיפור המרכזי (פור נגד יוני) היה מרכיב לינארי וישיר שהתעדכן פעם ביום ופרטי החקירה (הכת ההיסטורית שמאחורי פור והחטיפה ) נחשפו בצורה לא לינארית בעלילות משנה, בדרך כלל מאחורי חידות.

אלמנט המציאות של המשחק חייב אותנו לחשוב על הדמויות במונחים של חיים באינטרנט (בדגש על החיים לפני תחילת הפרשה). למשל למורן גאון, הדוברת של פור, היתה נוכחות בקפה דה מרקר שכללה פוסטים עסקיים. לדנה היה פרופיל פייסבוק ובו תמונות מחופשות משותפות שלה ושל יוני. בין האתרים גם הייתה סינרגיה של תוכן כך למשל כניסת לקוחות לאתר של פור התאפשרה רק לאחר שהמשתתפים מצאו באתר של מורן תמונה שבה מורן מחזיקה קלסר שעליו סיסמת הכניסה. מי שהשתמש בנתונים קיבל מסמך pdf ובו מפת הפרוייקט המחשידה (מוזמנים לנסות) מה שלמדנו הוא שאתרים שעמוד הנחיתה שלהם משתנה תדיר מקבלים ביקורים עוקבים ואילו כאלו שעמוד פנימי בהם משתנה זוכים לביקור בודדים. כך, בתוך הדינמיות של המשחק שינינו את עמוד הנחיתה של מורן לעמוד ההודעות לעיתונות המתעדכן.

        

חוסר הלינאריות ואיסוף פיסות הפאזל היו אלמנטים חשובים בהתפתחות העלילה שפלטפורמות הניו מדיה יכלו להכיל. אבל כמו שעלה מפידבקים בתחילת המשחק הם גם היו גורם מרתיע בפוטנציאל. מי שלא נכנס למשחק בתחילתו, הגיע לאתרי המשחק ונעמד מול עומס נתונים שכבר נחשפו. מאחר, ובאופן טבעי, רוב האנשים נחשפו למשחק לאחר תחילתו, היה חשוב לתת מענה הולם למי שמגיע למשחק בשבוע השני או השלישי שלו. לשם כך הקפדנו להכניס ולהבליט באתר של יוני את אלמנט "החדשים פה" ואת עמוד "אז מה עושים פה…" האלמנט הכי יעיל מבחינת ההתעדכנות למצטרפים היה הויקי החיצוני שתיעד בצורה תמציתית את התפתחות העלילה על הגילויים שנעשו בה, ודיבר בשפה של הרשת.

אלמנט ייחודי בכתיבת סיפור אינטראקטיבי הוא שמצד אחד כל חלקיו מוכנים מראש וזרועים ברשת עוד לפני יריית הפתיחה ומצד שני הוא נכתב על ידי המשתתפים בהווה. זה יוצר אתגר מבחינת השליטה בקצב ההתקדמות של השחקנים. לפעמים זה לאט מדי, לפעמים זה מהר מדי, לפעמים זה טס. בארכיטקט למשל שינינו חידה שאמורה הייתה להיחשף לחידה בדרגת קושי גבוהה הרבה יותר כי בשבוע השלישי המשתתפים כבר תיקתקו את החידות ולא רצינו לצאת מהסנכרון של אירועי ההווה יחד עם גילויים בחקירה. 

ההענות למשחק נחוותה בשלושה מעגלים: המעגל הראשון הוא הקבוצה שבה נמצאו המשתתפים הפעילים שפעלו בפורום ובבלוג של יוני. למרות שזו משמעותית הקבוצה הכי קטנה, האינטראקציה איתה היא זו שיצרה את המשחק. בקבוצה השנייה היו עשרות אלפי המבקרים באתרי המשחק, גם אם רובם לא לקח חלק פעיל בכתיבה, הם עקבו יותר ויותר ברציפות אחרי החקירה. הקבוצה השלישית היא זו שנחשפה למשחק ולתכניו בסיקור הרחב שלו בעיתונות המודפסת והדיגיטלית.  

מה שעבד, מעבר ליכולות האינטקלטואליות הקולקטיביות של השחקנים, הייתה ההענות הרגשית. המשחק סוקר בהרחבה ולאף אחד לא היה ספק שיוני הוא יציר דמיון, אבל היה פה חוזה הדוק ונוקשה מול המשתתפים:  אנחנו נשמור על האמינות של העולם שיצרנו גם בחלקים הקטנים ביותר (כמו על שם מי רשומים האתרים), והמשתתפים יזרמו איתנו בתוך אותו עולם כאילו היה מציאותי. יוני קיבל עשרות תגובות, חלקם בצ'אטים, חלקם במיילים, חלקם בשיחות טלפון שלו עם השחקנים שקראו לו להיות חזק ולהמשיך במאבק.

"הארכיטקט" נעשה ללא מטרות מסחריות והיה חף מתוכן שיווקי. הוא נוצר כתוצאה משיתוף פעולה בין עמותת התיירות של תל אביב ובין המעבדה לחדשנות במדיה של בית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה. מנהלת המשחק הייתה נעה מורג והמפיק והיזם שלו היה אסף גורליק.

תכניות בישול ברשת

תכניות בישול הם פורמט טלוויזיוני שאידיאלי לאימוץ על ידי הרשת: יש בהן עניין רחב, הן באופן טבעי נישתיות (בישול איטלקי, טבעוני וכו), הן מחולקות לסגמנטים קצרים, ואם לצטט מויקיפדיה "הן הן אינן יקרות מדי להפקה, ולכן ערוצי הטלוויזיה השונים מרבים להפיק אותן." אבל יותר מכך, לוידאו ברשת יש יתרונות שהופכים אותו לפלטפורמה אידיאלית למיצוי הז'אנר.

השליטה על הצפייה נוחה יותר (אפשר לקבוע איזה מתכון רואים, מתי, כמה פעמים לצפות בו ובאיזה חלק של ההכנה לעצור לפני לפני שממשיכים לצפות בחלק הבא), האלמנט הטקסטואלי (המתכון) עוטף את הנגן, קיימת אופציית הדיון סביב המתכונים והרכיבים ותעשיית האוכל היא מפרסמת יציבה… אז לפני שאתם לוקחים את הלפטופ למטבח או בונים כיור סביב הדסקטופ, שתי דוגמאות למיצוי אינטרנטי של הז'אנר: אחת בתוכן, אחת בממשק:

Great Depression Cooking היא הפקת ווב סמי מקצועית (וכאן גם טמון קסמה) שבה אנחנו מתלווים לקלרה בזמן שהיא מבשלת מתכונים מזמן המשבר הכלכלי הגדול של שנות ה30. קלרה מדברת בישירות למצלמה גם על תהליך הבישול וגם על אותה התקופה (קלרה היא סבתא רבא בת 91). ההגשה חמה אבל לא סנטימנטלית כמו האוכל שגם הוא טעים ומזין אבל רחוק מלהיות מפונפן (הרבה ביצים, תפוחי אדמה ופסטה).  הסדרה עלתה לרשת כבר בשנת 2007 אבל זכתה לעדנה וחשיפה עם פרוץ המשבר הנוכחי. הצפיות עלו מעשרות אלפים למאות אלפים. הדיוידי כבר בעשייה וניתן להזמין אותו באתר.

ברמת הממשק, Rouxbe עושה חשק ללקק את האצבעות. זהו אתר שמחשיב עצמו בית ספר לבישול (לחובבנים ולמקצוענים). אין פה מגישים סלבריטאים, רק האוכל במרכז הנגן שמשדר וידאו באיכות מצויינת. כל מתכון נפתח בתקציר של המנה, אפשרות לראות את המתכון בטקסט, ומעבר לוידאו ההדרכה המלא. ההכנה המצולמת מחולקת למקטעים וקיימת שליטה על עוצמת הווליום של הקריינות ושל המוזיקה המלווה.

אם במהלך ההכנה אתה מבקש להבין טוב יותר תהליך כללי שקשור למתכון ( איך לרדד קמח, איך לבחור שרי) הלינק פותח חלון בתוך הנגן עם הסבר וידאו שבסופו אתה חוזר לתפריט . העיצוב הנקי מאפשר לשפע האינפורמציה על הפורומים, החנות, ההסברים הכללים ועוד להיות נגיש ולא מאיים – חוייה גסטרונומית בחסות חווית משתמש חכמה.

עדכון 19 דצמבר: תכנית חדשה באתר hungry nation מלמדת איך להכין קוקטיילים ב12 שניות

טד (TED) – תוכן זה כוח.

TED הוא כנס דוברים יוקרתי שנערך אחת לשנה מאז 1990. נושאי ההרצאות בכנס מגוונים ונעים מעיצוב דרך רפואה, חדשנות, תרבות, כלכלה ועוד. ההשתתפות היא על פי הזמנה בלבד והיא לא זולה: ב2004 מחיר ההשתתפות בכנס היה 4400 דולרים ומאז הוא רק עלה. למרות נתוני הפתיחה האלו, טד הוא ההתגלמות של פוטנציאל הרשת להעניק ידע לאיכותי למסות של אינדיבידואלים. מימוש אותו הפוטנציאל נובע לא רק מכך שהוא בית לתוכן חינוכי עילית, אלא גם הדרך בה הוא ארוז ומשווק לצרכני ניו מדיה.

נתחיל ממה שיש בקנקנן. המוטו של טד הוא Ideas worth Spreading והיוקרתיות שהמוסד צבר לאור השנים מאפשרת לו לבחור את הרעיונות ואת האנשים שיגישו אותם בפינצטה (ביניהם קלינטון, סרגי ולארי ברין, ג'יי ג'יי אברהמס, ועוד ועוד אנשים שיודעים לעמוד על במה ולהגיש רעיון) לא כל המרצים מוכרים אבל כל הנושאים, המגוונים להפליא, רלוונטים למוח סקרן. בסרטון הבא יש לקט מתוך עשרת ההרצאות הפופולריות ביותר באתר וכאן יש לינקים אליהם.

בכל כנס נבחרים שלושה אנשים יוצאי דופן הן בהישגיהם האישיים והן בתרומתם לידע האנושי. הם מקבלים שני פרסים, הראשון הוא 100,000 דולרים אבל השני, הנחשב יותר, הוא משאלה. יש להם מספר חודשים לנסח משאלה לשיפור העולם כאשר הקהילה של טד (ההם מה6000 דולרים להשתתפות, מובילים בתחומם, שועי עולם וכו וכו ) פועלים להגשמתה.

עכשיו לקנקן. כל הרצאה של טד (מה שנקרא TEDTalk) מוגבלת ל18 דקות, לכל היותר. זה עובד לטובת התוכן משני כיוונים: הגולש לא נבהל מאורך ההרצאה והמרצה מחוייב לדבר לעניין ומהר. הוא צריך לפשט רעיון מורכב ולהיות אפקטיבי עם המסר שלו (וכמו שכבר ציינו לטד יש היכולת לבחור את האנשים שיכולים לעשות את זה).

טד מתחייב גם לspreading ב"Ideas Worth Spreading" והוא עושה את זה בעזרת הכלים של הניו מדיה. ה TedTalks זמינים בחינם ובפלטפורמות רבות שכוללות את מירו, יוטיוב, אייטיונס, איי פון, בוקסי ועוד. בנוסף, ההרצאות נמצאות תחת הcreative commons מה שאומר שכל אדם רשאי לצרוך אותם ולהשתמש בהם כפי שהוא רואה לנכון (כל עוד הוא נותן קרדיט)

כיום ישנם 370 הרצאות זמינות ברשת שנצפו מעל 90 מיליון פעמים על ידי 15 מיליון אנשים.  אין פה ערכי הפקה מורכבים יותר מבמה ומיקרופון, ולעיתים מצגת (מה שגם נותן ייתרון קל לחווית הצפייה: עם כמות קטנה נדרשת של פרטים, הסרטונים מציגים איכות מאד טובה של סאונד ושל ויזואל וזאת בקובץ קטן יחסית שעושה סטרימינג נורא מהר) יש פה רעיונות שמוגשים בצורה מקצועית ומרתקת. יש פה תוכן טוב. אז אם אי פעם שאלת את עצמך איך זה להיות להיות נוכח בהרצאות הכי מעניינות בעולם, התשובה כאן.

עדכון 27 ביולי 2011 – טד מגיע ל500 מליון צפיות

Tudou : בחסות הצנזורה הסינית

בסין יש כ253 מליון גולשים פעילים, מתוכם 77 אחוזים צופים בוידאו אונליין. עם 30 מיליון משתמשים יותר מבארה"ב, סין היא המדינה עם כמות הגולשים הגבוהה בעולם. מפתיעה אם כך העובדה שלתרבות הסינית אין עקבות משמעותיים בתרבות הרשת שהיא, באופן יחסי, תרבות גלובאלית (בטח בהשוואה, לתרבות אסייאתית אחרת,  כמו יפן או הודו). סקירת אתר הוידאו הגדול בסין tudou, שמשדר יותר דקות בחודש מאשר youtube, מספקת מספר תשובות.

אתר טודו ("תפוח אדמה" משחק מילים על Couch potato) הוא יוזמה של שני שותפים: גארי וונג הסיני ומרק ואן דר חיליס ההולנדי. כמו שני שותפים אחרים שבבעלותם אתר וידאו, גם הם התחילו מחדר קטן ומוזנח בהשקעה עצמית של כ100,000 דולר. הם עלו לאויר באפריל 2005, מספר חודשים לפני יוטיוב, כפלטפורמה לוידאו בלוגרים. תוך שנתיים, ולאחר מספר סיבובי מימון מוצלחים, האתר שידר 55 מיליון קליפים ביום עם 40 מיליון יוניקים בחודש. העובדה שהאתר שידר קליפים ארוכים היא זו שאפשרה לו לייצר פי 3 דקות סטרימינג youtube

הרגולציה הפנימית הנוקשה של הממשל הסיני היא הסיבה להצלחת tudou והיא גם הסיבה לנוכחות המעטה של סין בתרבות הרשת. מסך הצנזורה שהממשל מעמיד מול תושביו מגביל אותם למצוא את העולם בתוך גבולות סין, גם באינטרנט. לשם השוואה ליוטיוב ב2007 היתה דריסה של 0.1 אחוז מהשוק בסין.

דרך נוספת בה tudou מרוויחה מממשל שלא נותן לעולם המערבי דריסת רגל היא בכך שהאתר משמש כגן עדן להפרות זכויות יוצרים גלובאלית, ללא כוח אמיתי של המערב לאכוף את ההפרות האלו.  האתר מציע סדרות וסרטים ללא הגבלה וישנם אתרים אמריקאים ואירופאים רבים שעניינם לינקים לסדרות וסרטים שהאתר משדר (פרק הפתיחה של "אבודים" לדוגמא)

הצנזורה הזו גם מגבילה את התחרות בשוק הסיני. חברות וידאו זרות שפעלו בתוך סין עמדו מול איום אמיתי לחקיקה נגד פעילות הוב וידאו על ידי חברות שאינן תחת הפיקוח או שייכות לממשל. לבסוף הוחלט שהחוק תופס רק לגבי חברות חדשות. דהיינו, חברה זרה שלא שידרה ווב וידאו בסין עד 2008 כבר לא תשדר. 

אבל גם בשביל tudou החומה הסינית היא חרב פיפיות שהונחה על צווארה בתחילת 2008 לאחר שהאתר כמעט ונסגר על ידי הממשלה עקב הצגת תכנים בלתי הולמים. כתוצאה מכך החברה נאלצת להוציא הון על סינון עצמי של תכנים.  

בסופו של דבר, גודל השוק מאפשר לאתר לגדול ולהיות רווחי גם בתנאים הנוקשים האלה. האתר לא נשען על להיטים או מותגים שמרכזים סביבם טראפיק. הגישה היא גישת "הזנב הארוך" בה הרבה רווחים קטנים מצטברים להון. הנתונים העדכניים ביותר שמצאתי היו מסוף 2007 שם דווח על 60 מיליון סטירימנג ביום שעליהם האתר מרוויח שלושה דולר cpm. האתר משתמש בפרה רולים של עשר שניות ומסך מרכזי שמסביבו עמוד סטטי שכולו תוכן שיווקי.

2008 הייתה שנה מעורבת עבור האתר שמצד אחד גייס 57 מיליון דולר בתחילת השנה אבל מצד שני נדרש לשלם  קנס כבד עבור הפרת זכויות יוצרים. האתר כיום מהווה 53 אחוזים משוק הוידאו בסין (כך בראיון וידאו ממרץ 08) אבל במדינה שבה משתמשי הרשת מהווים רק 20 אחוז מסך התושבים, יש להם לאן לגדול.

ליוצרי וידאו ישראלים שמעוניינים להעלות את הסרטונים שלהם לטודו – הדרך קלה לעשות את זה היא דרך שירותי הפצת תכנים כמו הסטראפ הישראלי startcut. לאנשי עסקים – נסיים בעצתה של טרייסי דאנג, סמנכ"לית השיווק של טודו, לזרים שמבקשים לעשות עסקים בסין: